ציווי המשכן עליו נצטווינו בפרשת תרומה והלאה, היווה כר נרחב לפרשנות בשאלת הצורך בקיומו. יש הרואה את הקמת המשכן לכתחילה. נציג גישה זו הוא הרמב"ן (ל"ה 1):
"עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם... ולכן צווה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה מתחלה".
אחרים רואים את המשכן דווקא בדיעבד, בגלל חטא העגל, כמו הספורנו (כ"ד 18; וראה גם בפירושו לויקרא י"א 2):
"וקלקל חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים.. לך רד כי שחת עמך.. והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטווה על מלאכת המשכן... לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך".
לשיטתו, הכוונה הראשונית הייתה נטולת מצוות ומשכן, ממש "בכל המקום", אלא שישראל הראו בעגל, כי הם אינם ראויים לזה עדיין, ולכן נתן להם הקב"ה משכן.
לעומת אלה ניצב הרמב"ם, שטען כי כל ציווי המשכן הינו רק לצורך פדגוגי. עם ישראל ששהה בחברה שמקדשת עצמים מן החי, הצומח והדומם, אינו יכול כך פתאום לעבור למונותיאיזם מופשט. לכן ציווה הקב"ה את ישראל לבנות משכן כמנהג עובדי העבודה הזרה, רק שאנחנו נעשה הכל לשם ה. כך נעבור מאלילות לאלוקות:
"כשתתבונן בפעולות האלהיות... יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש... שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום... והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם... לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם... וצונו לעשותן לו ית, וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו... והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר ע"ז והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו" (מו"נ ג ל"ב).
אך נראה לענ"ד כי דברי המדרש הבאים הינם הנועזים מכל. המדרש מצייר מציאות בה פנו בני ישראל להקב"ה על מנת שייתן להם משכן, קורבנות, קטורת וכו. על מנת שייראו לאומות העולם את דרך האמת:
"כלי המשכן מפני מה? אמרו ישראל לפני הקב"ה ריבונו של עולם מלכי הגויים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת.. ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך?... אמר להם הקב"ה אם כן עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם" (מדרש אגדה (בובר) שמות כ"ז).
נמצא כי המשכן ועבודתו אינם אלא לחנך את אומות העולם בדרך עבודת ה האמיתית. אולם שלא כהרמב"ם, הן אינן לצורך חינוך עם ישראל, אלא לצורך חינוך העולם כולו.
אך האם יעלה על הדעת לקיים מצוות רק למראית עין, לצורך חינוך אחרים? מדברי הרב קוק עולה שבהחלט כן. הרב קוק רואה כאפשרות, מציאות עתידית בה יתקיימו דברי הגמרא "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נידה ס"א ע"ב), במובן הפשוט. הוא כותב, כמו מהמיית לבו, כי
"ישנם אנשים גדולים כאלה, שמהלך רוחם הוא כל כך נשא, עד שמצדם, אם כל העולם היה במעמדם, היו המצוות בטלות, כמו שיהיה לעתיד לבוא, לימות המשיח או תחיית המתים. והם בכל זאת מקושרים במצוות הרבה מאוד, לא למענם, כי אם למען העולם כולו, המקושר עמם" (שמונה קבצים, א, פיסקה ת"י).
כמה נועזים הם דברי הרב. אכן כן, ישנם אנשים פרטיים שאינם מקיימים את המצוות אלא למען אלה המקושרים עימם ולומדים מהם. כך עולה מדברי המדרש לעיל, כי עם ישראל מקיים חלק ממצוותיו למען חינוך העולם כולו, הרואה בו את עם ה.
עם ישראל מצהיר בהתנהגותו על הקב"ה כי "אתה הוא מלכנו גואלנו מושיענו", אך מה יהיה בימים בהם "יוודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך"?
הכותב הוא רב "בית הכנסת לצעירים" בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות