קרבן התמיד המופיע בפרשתנו, לאחר השלמת הציווי האלקי בדבר הקמת המשכן וחנוכתו, הוא מימוש החזון הגדול של השראת שכינה מתמדת וקבועה בעם ישראל. ויש להתבונן מדוע קרבן התמיד המסמן את התמדת השכינה בישראל מובא דווקא מן הכבשים ולא מן הפרים, כנאמר בפרשתנו (שמות כט לח) "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה, שניים ליום תמיד". במה שונה הכבש מן הפר?
מבאר הרב קוק (עו"ר א קל): "הפר, הבהמה הגסה העלולה להתהפך מתוך כוח חומרי שוקט ועובד לכוח חומרי מחבל ומזיק - שור שנגח, אבל קרבן זה (התמיד) הוא בתכונה של שקט שאין בו משום חיבול והרס עולם, אלא משום שיקוע בתוכן חומרי וירידה של מיעוט אור, אז באים הקרבנות הללו - הכבשים".
הסבר: הפר הוא בעל חיים המסוגל להתהפך באופן קיצוני ממצב חיובי של עבודה ובניין, למצב שלילי של הרס וחורבן, מפר חורש בשדה ומכשיר את החיים, לפר נוגח, מזיק והורג ומפסיק את החיים. הכבש לעומתו, מעודן הרבה יותר, הוא נותן צמר וחלב, וגם שכאינו מתגלה באופיו החיובי הזה, אינו יורד ממדרגתו עד כדי ההפך הגמור ממעלתו האמתית, אלא רק כלפי חוץ משתקע בחומריותו, אך אינו גורם לנזק ולהפסד.
קרבן התמיד המובא מכלל ישראל פעמים ביום במקדש, מבטא כסמל וכדוגמא את אופיינו ואישיותנו הציבוריים. גם כשאנו שקועים בתאווה ובחומרנות, איננו שייכים כלל לרשעות, חבלה והרס. זה לא אופיינו, זה לא אנחנו - "ביחס לציבור הישראלי כולו, אין תכונה של רשעה ושל חיבול מצויה. רק צריכים לרומם ולהעלות את תוכן החיים מתוך מחשכי בהמיות, לָאור באור החיים האלוקיים, של צלם האדם בשלמותו ואתן צאני , צאן מרעיתי - אדם אתם. על כן הקרבנות של התמיד, המתאימים ליסוד העלאת הציבור בכללו הם כבשים" (הרב קוק, שם).
על כן נדע, שגם אם מתגלים מדי פעם צדדים מכוערים ומקולקלים מאוד בחברה הישראלית, הם אינם "בחינת פר" נוגח מזיק ומחבל בדווקא, מתוך מהות של רשעות ערכית, מוסרית ואלוקית ח"ו, אלא בחינת כבש שכולו עדינות ורגישות, טוהר וקדושה. אך לפעמים האור הרוחני שבו שקע בתוכו, ועלינו לחזור ולגלותו בתמימות ובשלמות.
"כבשים אנחנו", וגם אם נפלנו בעולם חומרי, תאוותני ואגואיסטי, זהו מיעוט אור ולא ח"ו חושך אידיאולוגי רשעי ומהותי.
מתוך הבנה עקרונית ויסודית זו, נתפלל ונעשה שיתקיים בנו במהרה "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", ברעיון ובמעשה יחדיו.