עיקרה של היהדות הוא עולמו הפנימי של האדם, ועם זאת יש ערך מוסף למראה החיצוני. איך עלינו להתייחס לנויו של העולם? מצד אחד אנו אומרים: "שקר החן והבל היופי", ובדומה לכך אומר רבי יעקב במסכת אבות: "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", שמהם משמע לכאורה שעל האדם להסתייג, עד כדי התעלמות, מהיופי העולמי.
ומאידך אנו אומרים: "הדור נאה זיו העולם" ובמדרש אנו מוצאים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי", שממנו משמע שעל האדם להתבונן ולראות כמה נאים ומשובחים מעשיו של הקב"ה.
באמת אין כאן מחלוקת. יש כאן התייחסות לשני מקרים הפוכים, האחד, כאשר ההתרשמות ממראה הטבע ויופיו מביאה את האדם להפסיק ממשנתו, עד שההתפעלות שלו מיופיו של העולם מנתקת אותו מבורא עולם, התרשמות כזו היא לרועץ לאדם המסכנת את חייו הרוחניים. אבל אם ההתבוננות ביופי הבריאה דווקא מביאה את האדם להתחבר יותר אל בורא העולם, כמאמר הנביא ישעיה: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", אז אדרבא ההתרשמות וההתפעלות מיופי העולם היא מומלצת.
דברים דומים ניתן למצוא בדבריו של הרמב"ם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו (של הא־ל)? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". ומטעם זה נפסקה ההלכה: "היוצא לשדות או לגנות בימי ניסן וראה אילנות פורחים ונצנים עולים מברך: ..שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי להנאות בהן בני אדם".
מרחיבים דעתו של האדם
חשיבות החזות החיצונית אינה רק במראות נופי הטבע, אנו מוצאים את חשיבות החזות החיצונית גם של איש הציבור בכל הרמות, החל מהמלך שעליו אמרו: "מלך מסתפר בכל יום שנאמר: מלך ביופיו תחזינה עיניך", גם הכהן הגדול חייב להקפיד על הופעה חיצונית כמו שמובא שם: "כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת הואיל ומשמרות מתחדשות" ופרש רש"י: "וצריך להסתפר מפני משמרת חדשה זו הנכנסת שיראוהו ביופי". את חשיבות הופעתו החיצונית של הכהן הגדול אנו מוצאים כבר בתורה האומרת: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת".
לא רק מהמלך והכהן נדרשת הופעה חיצונית מרשימה שיהיה "בעל מראה" אלא היא נדרשת גם מהשופט כמו שכתב הרמב"ם: "כשם שבתי דין מנוקין בצדק כך צריכים להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה". ואפילו הנביא שתפקידו הוא רוחני גם הוא צריך להיות בעל הופעה חיצונית מרשימה, כמו שאמרו: "אין השכינה שורה אלא על בעל קומה". ולכאורה הדבר תמוה מה הצורך לנביא שהוא איש רוח להופעה חיצונית מרשימה? את הסיבה מסביר הר"ן בדרשותיו: ש"אין ראוי שידבר אל הרבים אלא רק איש בעל צורה כדי שיהיו דבריו נשמעים יותר". מפני שההמון מושפע מהמראה החיצוני, ומפני הטעם הזה אמרו בבכורות: "מנין שהקב"ה משתבח בבעל קומה? שנאמר: אשר כגובה ארזים גבהו". וכבר אמרו חז"ל: "אשה נאה ודירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם", על כן גם במקדש הנקרא: "נויו של עולם" ההקפדה אינה רק למראה החיצוני של המבנה אלא גם ללבוש שהכוהנים לובשים בעבודת המקדש.
יופי כערך מוסף
יש לדון האם הצד החיצוני של חיי האדם הוא נחוץ לקידום החלק הרוחני של המוסר הצדק והחכמה של האדם. או אולי החיצוניות והפנימיות הם תרתי דסתרי, שהאחד מפריע להתפתחותו וקידומו של השני? לכאורה הכתוב "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה היא תתהלל" רואה בחיצוניות של החן והיופי ניגוד ליראת ה של האדם, שהחן והיופי ראוי לביטול וזלזול ויראת ה ראויה לשבח ותהילה.
מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל לפרש לנו שאין בפסוק הזה ביטול וזלזול בחן וביופי, אלא כוונת הכתוב לפי דעתו היא: כאשר כל עולמה של האשה הוא רק היופי והחן, כי אז הוא שקר והבל, אבל כאשר האשה היא קודם כל יראת ה אז אצלה החן והיופי הוא ערך מוסף, ולכן ו"היא תהלל" שבסיום הפסוק אין כוונתו שהאשה תתהלל ביראת השמים שלה, אלא הכוונה היא שהאשה שהיא יראת ה לה ראוי להתהלל ביופי והחן, כי השילוב של מוסריות עם יופי הוא דבר ראוי לשבח. ואכן אנו רואים במקורות שלנו יחס חיובי להופעתו החיצונית של האדם, ואדרבא ככל שהאדם תופס מקום ציבורי מרכזי יותר, כך הופעתו החיצונית הופכת לצורך, כמו שנאמר: "מלך ביופיו תחזנה עיניך", ואין זו אמירה בעלמא אלא היא מחייבת את המלך, כמו שפסק הרמב"ם: "המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים שנאמר: מלך ביופיו תחזינה עיניך".
וכך מסביר הר"ן בדרשותיו את הסתירה לכאורה, שבין דברי הרמב"ם לדברי הגמרא, בעניין הנביא. שלפי הגמרא: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר ועניו וכולן ממשה" ולפי הדוגמאות שמביאה הגמרא שם הגיבור הוא במובן הפיזי, וכן העשיר עשירותו היא של כסף ורכוש. ואילו לפי הרמב"ם: "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם ("איזהו גיבור הכובש את יצרו")" והעשירות היא בדעת: "והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד". ומסביר הר"ן שאין כאן מחלוקת, אלא הרמב"ם מתייחס לנבואה שהקב"ה מנבא את האדם, והנבואה מיועדת לנביא בלבד, ולקבלת נבואה אישית כזו יש צורך במעלות רוחניות בלבד והופעותו החיצונית של הנביא אינה מעלה ואינה מורידה, ואילו הגמרא עוסקת בנביא השלוח לרבים, שתפקידו להשפיע על הציבור כדוגמת משה, נביא כזה נוסף למעלות הרוחניות צריך שתהיינה לו גם מעלות חיצוניות ("מעלות ההמוניות") שיהיו דבריו נשמעים יותר.