במעמד הסנה משה נדרש לצאת לשליחות כדי להושיע את ישראל מיד מצרים. תחילה נדמה שמשה עורך בירור אודות התנאים הנדרשים להצלחת שליחותו. יש לו שאלות עניניות והוא זוכה לתשובות ברורות:
הוא שואל כיצד יוכל לעמוד מול פרעה ומול ישראל ונאמר לו שד יהיה עמו.
הוא שואל כיצד יציג את ד לפני בני ישראל ומקבל תשובה שהם מכירים את שמו של אלוקי האבות.
הוא חושש שישראל לא יאמינו שד נגלה אליו ומקבל אותות להוכיח להם שהוא באמת מדבר בשם ד.
הוא חושש שמא לא יוכל לדבר מפני שהוא כבד פה ומקבל תשובה "אנכי אהיה עם פיך".
עד כאן אנחנו מקבלים תחושה שמשה כלל לא מתנגד לשליחות, אלא רק מברר את מידת התאמתו לתפקיד. אבל לאחר שהוא מקבל תשובות טובות לכל שאלותיו וחששותיו הוא מסרב באופן מפתיע ותמוהה: "שלח נא ביד תשלח" זו סרבנות חסרת הסבר.
משה לא מסביר את הסרוב שלו - אנחנו צריכים לנסות להבין אותו.
אבל לפני ברור הסיבה לסרבנות - עצם הסרבנות מחייב קריאה חדשה ושונה של כל השיח הקודם. עתה מתברר שכל השאלות והחששות שנזכרו מתחילה היו כנראה נסיונות לשכנע שהוא לא מתאים לשליחות, אלא שד דחה את כל הטענות והחששות,לכן לא נותר למשה אלא לומר בעדינות: אני לא מסוגל לקבל את השליחות.
השליחות של משה תעמיד אותו מול מלך זר השולט על ממלכה חזקה וגדולה.
השליחות שלו תחייב אותו גם להנהיג עם של עבדים עלובי נפש.
נראה שכל אחד מאתנו היה נרתע הרבה יותר מהעמידה כנגד המלך הגדול מאשר מהצורך להנהיג את עמו. אצל משה המצב הפוך. על פרעה הוא שואל פעם אחת ומסתפק בתשובה של ד. מכאן משה עסוק כל הזמן בשאלות וחששות מפני התפקיד מול עמו: מה אומר? לא יאמינו!
מתברר שמשה חושש ביותר שמא יכשל בהנהגת עמו. ההסבר לכך מצוי בפרק הקודם: משה הצעיר שראה בסבל עמו ניסה כבר להנהיג אותם. הוא הרג את המצרי ולאחר מכן בקש למנוע מהרשע להכות את רעהו. אבל אז קבל את התגובה של בני עמו: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו".
הדיבור הזה לא מפסיק להדהד באזני משה. הדיבור הזה אומר משה שני דברים:
- א. משה למד שעם העבדים הגיע לשפל המדרגה ולא מוכן לאיזו שהיא אחדות ומחויבות איש כלפי רעהו כדי לצבור כוח ולהאבק נגד משעבדיו.
- ב. משה אבד את האמון ביכולתו להנהיג - הרי לא הצליח להתמודד עם הקריאה: "מי שמך".
משה מרגיש שהוא לא מסוגל לקבל שליחות להנהיג את העם - גם בגלל מצבו הירוד של העם וגם בגלל חוסר הכשרון שלו עצמו להרים את העם ממצבו הירוד.
בסיום הצווי על השליחות, בסופו של דבר, ד מקבל את הרגשות של משה ומצרף אליו את אהרון. עתה יש למשה שותף לתפקיד - כך מסוגל משה להתגייס לתפקיד ללא החששות שליוו אותו קודם.
השליחות בשם ד תעצב מנהיג חדש. בפרקים הבאים יתברר שמשה הוא מנהיג גדול. אין כל דמיון בין משה הצעיר שניסה לפעול במצרים ובין משה שמופיע כאן לפני פרעה ומוביל את עם ישראל לגאולה ארצית ורוחנית. לעיתים קרובות כשלון שלנו בדרך מסוימת מביא אותנו להתיאש מהדרך ולאבד אמון בכוחנו. אסור לאפשר תוצאה כזאת. כשלון צריך ללמוד, ומכך להפיק לקחים. אבל אסור לאבד אמונה ולא לוותר על הדרך. צריך לדבוק בדרך ולהגביר אמונה, לא להרתע אלא תמיד להתקדם עד שנשיג את היעד.