"בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", אמרו חכמים (סוטה יא, ע"ב), וביקשו להוסיף על פשוטו של מקרא בתארם את מעשי גבורתן בשדות מצרים, הגם שבמקראות עצמם לא נמצא לכך, אם בכלל, אלא הד קלוש.
בין כך ובין כך, עיון בפרקים הראשונים של ספר שמות, מגלה - בשונה מרוב פרקי התנ"ך - את מעורבותן היוזמת והפעילה של הנשים בתהליך גאולת מצרים: שפרה, פועה, יוכבד, מרים וציפורה תופסות מקום מרכזי בו.
במדרש חכמים (סוטה יא, ע"ב ושמות רבה על אתר), מובאת מחלוקת מעניינת בשאלת זהותן של המיילדות: "מי היו המילדות? רב אמר, כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב (ובדרך צחות היה מי שאמר, שזהו אחד הנסים הגדולים, שבו כלה וחמותה שיתפו פעולה ביניהן ללא מחלוקת...). ואילו רב שמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היה למרים אלא חמש שנים... אמרו רז"ל: הולכת הייתה עם יוכבד אמה, ועושה צרכיה, והייתה זריזה. שעה שהתינוק קטן - הוא ניכר, והוא שאמר שלמה (משלי כ) גם במעלליו יתנכר נער ".
זיהוי זה נתקבל גם במדרש השמות הידוע, שהביאו רש"י על אתר: "שפרה" - יוכבד, על שם שמשפרת את הולד (שיפור זה, יש שפירשוהו כנגד ניקויו מדם הלידה, ויש שפירשוהו כנגד הנקתו); "פועה" - זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".
בהמשך דבריו מוסיף ומביא רש"י פירוש אחר: "פועה - לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה ". ואפשר שהדברים מכוונים אף כנגד צעקתן-זעקתן של המיילדות נגד מעשה העוול הנוראי של פרעה, שביקש לעשותן שותפות לביצוע ה"פיתרון הסופי" שלו.
יתר על כן. לפי מדרש חכמים (סוטה יא, ע"ב), סירבו המיילדות להיכנע אף לגחמתו האישית של פרעה: "ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים - שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו". שפרה ופרעה מהוות אפוא סמל להתנגדות ולהתקוממות כנגד מעשי רשע, של עריץ המבקש לנצל את מרותו וכוח השררה שבידו להתעמרות בכפופים לו.
לפי פרשנות אחרת, שפרה ופועה לא היו כלל "עבריות", אלא שתיים מחסידות אומות העולם, אולי הקדומות ביותר, שסיכנו חייהן ועמדו בפרץ מול מנגנון ההשמדה הקדום של פרעה: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים... ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אתו, ואם בת היא וחיה... ויצו פרעה לכל עמו לאמר: כל הבן היילוד היארה תשליכוהו וכל הבת תחיון".
ב"משנה תורה", מדגיש הרמב"ם, בעקבות חז"ל, את כוחו של היחיד, האדם הבודד, להשפיע על מערכות עולם שלמות. וכך הוא כותב בהלכות תשובה (ג, ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חֵטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר וצדיק יסוד עולם, זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".
יושם אל לב, שהרמב"ם מדבר כאן (וברוב הלכות תשובה, בשונה ממקומות אחרים שבהם הדגיש שדבריו מכוונים דווקא לאדם מישראל דוגמת הלכות אישות ז, כג; כלי המקדש ד, ב ועוד, ואכמ"ל) בכל אדם, ובמצווה שחלה בכל השנה כולה, אלא שמפאת הזיקה העמוקה והמיוחדת של הלכות תשובה לחודש אלול ולעשרת ימי תשובה נשכח לעתים הציווי התמידי שישקול אדם מעשיו בכל ימות השנה כולה.
אחת הדוגמאות המופלאות ליכולתו של אדם אחד להציל עולמות שלמים, היא תופעת חסידי אומות העולם. בעיצומה של השואה, שמו יחידים מבני אומות העולם נפשם בכפם, ועשו למען הצלת מאות ואלפי יהודים מגיא ההריגה. לצד המפורסמים שבהם, דוגמת אוסקר שינדלר, מצויים מאות אנשים מן היישוב, חלקם איכרים פשוטים, שגם בסערת המלחמה לא איבדו צלם אנוש והיו נכונים לסכן חייהם כדי להציל אנשים, נשים וטף.
בעיניים מודרניות, הפיתרון הסופי ומנגנון ההשמדה של פרעה נראים, אולי, פרימיטיביים למדי, אך מאחוריהם מסתתרת מחשבת זדון מתוחכמת ושטנית.
יושם אל לב, שבתחילה משתמש פרעה בלשון רכה: ויאמר. לא דיבור קשה, ובוודאי לא ציווי. רק לאחר שתוכניתו להשתמש במיילדות לא צלחה, עבר לצוות את עמו. זאת ועוד: בשתי הפעמים מדגיש הכתוב שפרעה לא רק ציווה להמית את הזכרים, אלא גם לחיות את הבת. בכך קיווה, אולי, לרכך ולהקהות מעט את עוקצו של הציווי הקשה, ולהשקיט את מצפונן של הנשים המיילדות, בבואן לקיים את ציוויו.
שפרה ופועה לא נכנעו לכוחות הרשע. הם עמדו בגבורה במבחן, ובכוח אנושיותן ומוסריותן היו סמל ומופת לדורות, ליכולתו של האדם, אפילו הבודד, להכריע את העולם כולו לכף זכות.