פרשתנו מתארת את הרקע לבחירתו של משה באמצעות שלשה סיפורים. בסיפור הראשון יוצא משה לראות בסבלות אחיו הכורעים תחת נטל השיעבוד, כשלפתע צדה עינו איש מצרי מכה איש עברי. תגובתו של משה איננה מאחרת לבוא, ולאחר שהוא מוודא כי אין איש מביט, הוא מכה את הנוגש המצרי והורגו. בסיפור השני נתקל משה בשני עבריים המתעמתים זה עם זה. מיד פונה הוא לרשע ומוכיחו: "למה תכה רעך". בסיפור השלישי משה מתערב לטובתן של בנות יתרו, כהן מדין, המגורשות מן הבאר בידי רועי הצאן הגברים.
שלשת הסיפורים הללו שזורים בחוט אחד, חד וברור, שבו מסיפור לסיפור הולכת ומתבררת אישיותו של משה, כאיש בעל רגישות מוסרית וערכית היוצא תמיד להגנת החלש, חסר האונים ונעדר ההגנה. על רקע זה ניתן להבין ענין נוסף בעל משמעות בפרשתנו והוא התיאור המציג את החלטתו של הקב"ה לסיים את גלות מצרים ולשחרר את ישראל: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקים (שמות ב,כג-כה)
הכתוב מתאר את מודעתו של הקב"ה לסבלם של ישראל בארבעה פעלים: וישמע, ויזכר, וירא, וידע. שלשה מן הפעלים מתייחסים אל המודעות של הקב"ה לסבלם של ישראל ולצעקתם: וישמע, וירא, וידע. הפועל הרביעי, לעומת זאת, ויזכר מתייחס אל הברית ההיסטורית, ברית האבות, ואל המחוייבות של הקב"ה אל בני ישראל מכוחה של הברית. מכאן שישנם שני מניעים להתעוררותו של הקב"ה לגאול את ישראל. מניע אחד הוא המודעות לסבלם וכאבם, וניתן לכנותו המניע המוסרי. המניע השני, הוא המחויבות האלקית לברית, וניתן לכנותו המניע הלאומי.
בחירתו של משה, כפי שראינו, נשענת בעיקרה על היותו אדם בעל רגישות מוסרית וערכית, ומתוך כך, כשמתאר הקב"ה למשה את הסיבה למהלך הגאולה, הוא משמיט את המניע הלאומי ומותיר רק את המניע המוסרי, וכך הוא אומר למשה: וַיֹּאמֶר ד רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו (שמות ג,ז)
שלשת הפעלים המבטאים את המניע המוסרי: ראיה, שמיעה וידיעה, נאמרים למשה, אך הפועל הרביעי ויזכר נשמט ונעלם. ההתקשרות הראשונה שבין הקב"ה לבין משה רבינו מושתתת על השיתוף בינהם כמי שאינם יכולים לשמוע צעקת עניים ולהחריש.
רק בהמשך, לאחר שמשה עובר תהליך של היזכרות ויצירת זיקה חדשה לפן הלאומי, שב הקב"ה וחושף בפני משה את המניע השני בתחילת הפרשה הבאה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (שמות ו,ה).
שני יסודות חשובים, יש לנו ללמוד מניתוח זה. ראשית, כל מהלך היסטורי שאליו אנו הולכים, בין אם זה לשלום ובין אם זה למלחמה, חייב להיות מושתת על המניע המוסרי הערכי. ההצדקה המוסרית והעמידה בנורמות מוסריות הן הן הבסיס המוצק עליו חייבת להתיצב כל פעולה. שנית, אי אפשר להסתפק במניע המוסרי בלבד. ההבנה כי אנו פועלים מתוך זכותנו ומתוך הבטחה אלקית המלווה אותנו כבר אלפי שנים, הרבה לפני כל מי ומה שמסתובב כאן היום, היא הקומה השניה וההכרחית לכל הוויתנו ולכל התנהלותינו כיחידים וכעם.
אלו שני קולות, שתי אידיאות, שני ערכי יסוד, שצריכים להשמע במקומנו ואל לנו להזניח אף לא אחד מהם. הקול המוסרי ההופך אותנו לעם כה מיוחד וכה נבדל מכל העמים מחד, והקול הלאומי המהווה מצפן ועוגן המזכיר לנו חזור והדגש מנין באנו, בזכות מי באנו, ובעיקר - לאן אנו הולכים.
הרב איתמר אלדר הוא ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרצה במכללת "אוהלו" ומרבני צהר
המאמר מתפרסם בעלון השבת של צהר