לאחר חטא המרגלים, עולה בדעתו של ריבונו של עולם להשמיד את ישראל:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ?! אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. (במדבר י"ד י"א-י"ב)
משה מביא לאלוהים נימוק, מדוע לא להכות את העם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד, וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. (שם י"ג - ט"ז)
לאחר הנימוק הוא פונה פנייה נוספת לריבונו של עולם:
וְעַתָּה, יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה.
'כאשר דיברת' מוסב לפרשה בספר שמות, בה לאחר חטא העגל מבקש משה מאלוהים לדעת את דרכיו. אלוהים נענה ומוסר למשה תיאור כנה של מידותיו:
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. (שמות ל"ד ו'-ז')
כמה שאלות עולות למקרא הפנייה הנוספת, ומתוך ההשוואה לספר שמות:
א. מה פשר הקריאה להגדלת כוחו של אלוהים?
ב. מדוע בפרשתנו לא מוזכר כי ה' הוא 'נוצר חסד לאלפים'?
ג. מדוע בפרשתנו לא מוזכרת מידת האמת?
ד. אם משה רוצה לבקש כי ה' יסלח לעמו, מדוע הוא מזכיר לו את מידת 'נקה לא ינקה' ואת מידת 'פוקד עוון אבות על בנים...'?
בכדי לענות על השאלות הללו, נתבונן בגילוי המידות הראשון - בספר שמות. הדבר הראשון הבולט הוא המבנה הצורני של מידותיו של אלוהים, השניות. ישנה מערכת של מידות רחמים, ולעומתה מערכת של מידות דין. עד כדי כך מגיעים הדברים, שהפתיחה היא פתיחה של שניות: 'ה', ה' '. ישנם שני פנים של אלוהים, שתי זהויות נפרדות. מכיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים, אפשר לראות בכך אף תמונת מראה של האדם. למרות שהגוף אחד הוא, שתי נפשות הן. הטובה והרעה, הדין והרחמים, ההרס והיצירה. הדבר השני הניבט מדיוקנו של אלוהים, הוא חוסר הסימטריה בין שתי המערכות. מערכת החסד שומרת את החסד לאלפים, לאלפי דורות. מערכת הדין שומרת את החטא רק עד שילשים ועד ריבעים. אולי אפשר להרגיש כי הדיוקן הזה מהווה אנטי תזה לדיוקן אפשרי בו שתי המערכות היו מקבילות, וגם החטא היה נשמר לאלפים. החסד גובר על הדין אצל ריבונו של עולם. הדבר השלישי הבולט הוא כי מעבר לשתי המערכות - החסד והדין, ישנה עוד מידה אחת: האמת. משום מה, דווקא התמונה הלא סימטרית, מהווה שיקוף אמיתי של היש. אינני יודע לומר בוודאות מה הסיבה לכך, אך אולי לשער השערה: החטא והפירוק הוא הכח הטבעי. אם לא נשקיע מאמץ, הרי המערכת תוטה אל הרע. הטוב והחסד הם תולדה של תנועה נגד הטבע. על כן הטוב נשמר לאלפים, הזכות לעולם תיזכר. הכניעה לטבע, לפירוק ולרוע היא הכניעה לכוחות הטבע וההרגל. על כן היא עושה פחות רושם ונשמרת רק עד ארבעה דורות.
עתה נתבונן שוב בפרשתנו. לאחר החטא, ריבונו של עולם רוצה להשמיד את ישראל. צעד זה עולה בקנה אחד עם תמונת הדרכים והמידות, הוא נגזר מהן. הן ריבונו של עולם הורה כי הוא נקה לא ינקה, כאן אין צורך אפילו להפעיל את 'פוקד עוון אבות על בנים'. משה רוצה להוביל לחסד, איך יעשה זאת אל מול תורת המידות האלוהיות? משה משרטט תמונת דיוקן מידות אלוהיות, שונה מזה שבספר שמות. בדיוקן זה מופיעה מידת החסד, ללא נצירתו לאלפים. אל מולה מידת הדין, עם הפקידה לשילשים ולריבעים. מכאן שהתמונה איננה סימטרית, אך הפעם הדין רב על החסד. מידת האמת הושמטה, שהרי משה יוצר תמונה ולא משקף את הקיים. עתה, אל מול הא-סימטריה פוקדת הדין, קורא משה לאלוהים להגדיל את כוח הסליחה על כח הפקידה. אילו היתה התמונה תמונת א-סימטריה לצד הרחמים, וממנה היה נגזר העונש - אי אפשר היה לשנות את המצב. מאחר שהעונש נגזר מא-סימטריה לצד הדין, יכול משה לקרוא לשינוי ולהטיה לצד השני, אל הרחמים.
המסקנות העולות מתיאור זה הן שתיים, והן מרחיקות לכת. ראשית - א-סימטריה היא הבסיס לשינוי ולתמורה. שנית - בכדי לשנות את התוצאה, משנה משה את תמונת המקור. משה אומר לאלוהים: הרי אתה אל הדין יותר מאל הרחמים, האם זאת הדמות בה חפצת?! התעשת והגבר רחמים על דין.
מכיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים, נוכל לכונן כאן מבט חדש על הדיאלוג, על השינוי שהאחר יכול לחולל בנו. דיוקן איננו קיים כשהוא לעצמו, הוא נוצר על ידי האחר המשמעותי לנו. אותו אחר לא רק משרטט את הדיוקן שלי, הוא גם זה היכול לחולל בו שינוי. 'אין חבוש מתיר את עצמו' הורו חכמים, אדם לא יכול להשתנות מאליו. השינוי מתרחש מתוך דיאלוג, מתוך שיחה עם מי שאוהב ומחשיב. הדיאלוג מטה את הדיוקן מכאן לשם, קורא לחולל שינוי ונענה. אין למוד דיוקן ששורטט על ידי האוהב באמת מידה של האמת, אלא באמת המידה של התוצאה. לא נשאל האם צודק מצייר הדיוקן בציורו, אלא נשאל: האם בתום הדיאלוג נמצא בעל הדיוקן פועל נכון יותר. ואכן כך משיב ריבונו של עולם למשה:
וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים