הפטרת השבת, שבת הגדול , היא מתוך ספר מלאכי פרק ג, החותמת במילים:"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה הגדול והנורא".
נ.צ. תנ"כי
מלאכי הוא אחרון הנביאים. עם סיום נבואתו הסתלקה הנבואה מישראל, ובשל כך אף נחתם התנ"ך. זמנו של מלאכי הוא בראשית ימי הבית השני, סמוך לימי נחמיה. מצב הישוב היהודי בארץ היה בכי רע, דבר העולה מספרי עזרא ונחמיה ואף מתוכן נבואותיו של מלאכי. שבר כלכלי בצד מציאות חברתית ורוחנית מסובכת, יצרו בלבול ויאוש כה גדול, עד שהיו תהיות על הדרך הראויה בה יש לנהוג בעולם.
מלאכי סמן את נקודות החולשה, תוך קריאה להתנערות ולעשייה מתקנת, כדי להפוך את הקערה על פיה.
מצב בהפטרה: בירור כבסיס לתיקון
ההפטרה פותחת בפסוק "וערבה לה מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". המשמעות התמציתית של פסוק זה : בעתיד המציאות תהיה מתוקנת, כפי שהיה בימים הטובים בעבר, לפנים, בשנים קדמוניות.
כיצד לפנים וקדם מבטאים עבר? הרי לפנים - כאשר הפנים מופנות קדימה - זהו העתיד, ומדוע לפנים ומקדם מבטאים עבר?
האדם הרואה את המציאות לפניו - פירושו: שהיא נהירה לו, ברורה לו. במרחבי הזמן - העבר הוא ברור יותר. דוקא העתיד הוא עלום, נסתר. על כן: לפנים, מקדם - הוא העבר.
תיקון המציאות הקשה מחייב בירור והסכמה על מערכת ערכים - עליהם תושתת התנהלות החברה במציאות המתוקנת. השאלות שמפנה הנביא אל העם, נועדו לעורר אותו לבירור זה. ההיחלצות מן המציאות הקשה בהווה - מחייבת התבוננות בעבר, הסקת מסקנות, ובניית עתיד המושתת על מסקנות אלה.
חוויית היציאה ממצרים אינה רק אירוע מן העבר, אלא אירוע מכונן - שצריך להיות שותף בעיצוב העתיד.
"שובו אלי ואשובה אליכם" - קורא חגי. "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" - קובע חגי.
תהליך השיבה הוא דו סטרי: העם [הבנים] אל ה [אבינו מלכנו], וה שב אל העם. האבות [העבר] צריכים לחבור אל הבנים [העתיד], ואילו הבנים [העתיד] צריכים לינוק מן האבות [העבר].
הישיבה בצוותא בליל הסדר, יחד, של כל חוליות המשפחה, היא ביטוי נאמן לשרשרת זו. האבות מספרים לבנים - לכל ארבעת הבנים, גם לרשע - על יציאת מצרים, והרעיונות הקשורים ביציאה זו מהווים תשתית להמשך בנין של קדושה.
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון