בנות צלפחד הגיעו אל משה לשאול שאלה. גם אלעזר הכהן עמד שם ונשיאי ישראל וכל העדה כולה. אבל משה לא ידע את התשובה והפנה אותה אל השם. "ויקרב משה את משפטן לפני השם" (במדבר כ"ז ה')
משה איש האלוקים, האדם הגדול והנעלה, למה זה היה צריך לקרות לו? בבושה כזו ולפני כולם?
רש"י מסביר זה קרה בגלל שהקדוש ברוך הוא נפרע ממנו על שהבטיח לעם שיוכל לענות על כל שאלה קשה שתהיה.
וכן מסופר באותו עניין על שמואל. שאול ונערו הגיעו לעיר רמה כדי לבקש את עצתו של שמואל הנביא, שנקרא אז בפי כל "הרואה". בהשגחה פרטית הם פגשו אותו ברחוב העיר ושאול פונה אליו מבלי לדעת שהוא הרואה "וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרואֶה"? (שמואל א' פרק ט' פסוק י"ח) שמואל עונה: זה אני. "וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרואֶה". לרגע קטן של הרף עין תלה שמואל את יכולת הראייה שלו בעצמו ולפי מדרגתו העצומה לא זכר כראוי את בוראו. באותו רגע אמר הקדוש ברוך הוא: "חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה". בלעדי אתה לא רואה כלום!
ימים רבים לאחר מכן שולח השם את שמואל אל בית ישי בבית לחם, לבחור לו מבניו מלך אחר תחת שאול. כאשר מגיעים בני ישי אל המפגש רואה שמואל את אליאב בן ישי והוא בטוח שהוא המלך הנבחר, אבל השם אומר לו שהבחנתו חיצונית ומוטעית: "ויאמר ה' אל שמואל: אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו. כי מאסתיו. כי לא אשר יראה האדם. האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". ישי מעביר מול שמואל את שבעת בניו, אך איש מהם איננו הנבחר. שמואל תוהה בפני ישי: "התמו הנערים"? אין עוד בנים? ישי מנסה לטשטש את העובדה שיש לו עוד בן אחד קטן. הוא מתבייש בו. כשדוד מגיע גם שמואל נבהל. לפי הבחנתו הוא עומד מול רוצח. אבל השם אומר לו כי דווקא הוא הנבחר: "ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא"
וכאן נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא. על שאמר "אנכי הרואה" ותלה הגדולה בעצמו, אמר לו השם: "אל תבט אל מראהו".
הקדוש ברוך הוא לא מתנקם חלילה. הוא פשוט אומר לאהוביו: "במקום הזה עשית משהו בלעדי. שמת לב"?
אנחנו נדרשים לפעול, להתגבר על הרע ולבחור בטוב, ללמוד תורת השם, לקיים מצוותיו, לפנות ולהתפלל אליו. ואנחנו מאמינים שזה מה שיביא את הברכה והשפע לחיים שלנו. אבל פעמים רבות נדמה שזה לא קורה. התפילות לא נענות, המעשים הטובים לא מביאים אור לחיים וההתגברות על הרע לא מרגיעה את מצוקות הנפש.
למה?
גדולי עולם טעו בשכחת השם בדקות עצומה, לפי ערכם, ואנחנו טועים בשכחת השם כפשוטו, לפי ערכנו. "ורם לבבך ושכחת את השם אלוקיך". והשם בא אלינו ברחמים ואומר: "ילדי היקרים, אני רוצים שנהיה קרובים באמת. אני לא רוצה שתעשו בשבילי דברים אבל תשכחו אותי. אין לי טעם בזה. אני רוצה שתעשו מה שתעשו אבל תזכרו אותי. בגלל זה אני לא מניח לכם להצליח בלעדי. בוא ננסה מחדש להתקרב באמת".
רבי יצחק ברייטער השם יקום דמו (מנהיגם של חסידי ברסלב בפולין לפני השואה) כותב - עד שלא נצליח בלי לשכוח את השם - מוטב שניכשל. הכישלונות החוזרים באים ללמד אותנו: לא אנחנו מצליחים. השם מצליח. ובכל פעם שאנחנו מרגישים חסרי אונים, שבורים, מבויישים, נכשלים, אנחנו נדרשים רק לדבר אחד: לשכוח הכל ולהתחיל מחדש.
כל פעם שאנחנו אוספים את עצמנו ומתחילים מחדש, אנחנו קצת פחות יהירים, קצת פחות לוקחים את הכבוד לעצמנו, קצת יותר קרובים לאמת. בכל פעם שאנחנו מתחילים מחדש אנחנו יותר זוכרים את השם. מה שאנחנו עושים פחות מרחיק אותנו ממנו, מה שאנחנו מצליחים פחות משכיח אותו. ככה השם אוהב.
"כי זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל בכל פעם מחדש כאשר הזהיר רבינו ז"ל על זה פעמים אין מספר כמבואר בספריו הקדושים בכמה מקומות. וכמבואר בסיפור שבחיו הקדושים שהוא בעצמו זכה למה שזכה על ידי שהתחיל בכל פעם מחדש ולא נפל בדעתו משום דבר שבעולם ואפילו ביום אחד היה לו כמה התחלות.
כי מי שמחזק עצמו להתחיל בכמה פעמים מחדש בוודאי לא יפול לעולם אפילו אם יעבור עליו מה. כי צריך אדם לסלק מדעתו ולהעביר ממחשבתו לגמרי כל מה שעבר ביום העבר או בשעה העוברת וידמה בעיני עצמו בכל יום ואפילו בכל שעה כאילו היום ובאותה שעה הוא נולד ובא לעולם ורוצה להתחיל להכיר את מי שאמר והיה העולם" (ליקוטי הלכות תולעים ד' א')
והשם בא אלינו ברחמים ואומר: "ילדי היקרים. אני לא רוצה שתעשו בשבילי דברים אבל תשכחו אותי. אני רוצה שתעשו מה שתעשו אבל תזכרו אותי. בואו נתחיל מחדש".
באדיבות לב הדברים