על הזמן ועל השפה

פרשת השבוע חוזרת פעמים רבות על המילה "היום", מה פשר החזרה המרובה על המילה?

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 21/09/11 09:04 כב באלול התשעא

על הזמן ועל השפה
יחצ, צילום: יחצ

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. חיבה יתירה נודעה למילה הַיּוֹם בספר דברים. הנה מקבץ דוגמאות רק מהפרשה שלנו:

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.

לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

מה פשר החזרה המרובה הזאת על המילה? ויתרה מזו, הרי המילה מיותרת. ברור שהדובר דובר בזמן שהוא מדבר - כלומר 'היום'. מה מוסיפה המילה?

הפילוסופים האקזיסטנציאליים (הקיומיים) הבליטו את הקיום הממשי על פני המופשט, המופשט הוא תעודת הזהות של הפילוסופיה הקלאסית בה הם מרדו. אחת מתכונותיה של ההפשטה היא שימה בסוגריים של הזמן. לא חשוב מתי הגה האדם את האכסיומה המורה כי בין שתי נקודות עובר ישר אחד בלבד, חשוב כי זאת אמת שאיננה תלויה בזמן. לעומת זאת האוזן הקיומית רגישה לזמן, ולכך שאירוע מכונן מתרחש בנקודה מסוימת על ציר הזמן. פילוסופים קיומיים יהודים -כפרנץ רוזנצווייג - הורו כי זאת הוראתה של תורה - 'בראשית ברא...' 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים...' הבריאה ההתגלות והגאולה הם אירועים בזמן ולא איכויות מופשטות על זמניות. ברוח זו אפשר לתת פשר לחזרה המרובה על 'היום', הוראה כי ההתרחשות בזמן ההווה היא המכוננת את התודעה לדורי דורות.

אבל נדמה לי שיש עוד משמעות לחיבה היתרה של התורה למילה היום. המילה הזאת היא המילה הראשונה בשפה החדשה שבורא אלוהים עם בריאת העולם:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

המשפט הראשון שאלוהים אומר הוא 'יהי אור', ובו הוא משתמש בשפה הנתונה לו. לאחר בריאת האור וההבדלה בינו ובין החושך, הוא ממציא שם חדש, השם הראשון בסדרת השמות המופיעים בפרשת בראשית: 'יום'. המילה 'יום' היא מאוד מיוחדת. מצד אחד היא השם של האור, ומצד שני היא השם של יחידת הזמן הכוללת את הערב ואת הבוקר כלומר את החושך ואת האור.

כבר ההכרה כי המילה 'יום' היא השם הראשון בתורה, דיה לתת פשר לחזרה המרובה עליה בספר דברים. אבל אולי אפשר לעמוד על עוד רובד של השימוש במילה, לאור התפקוד שלה בפרשת בראשית. המסומן של המילה 'יום' הוא האור, השימוש שלה הוא הוראה על יחידה הכוללת אור וחושך ערב ובוקר. מכאן שהמילה מקנה ליחידת הזמן משמעות החורגת מהתופעה עצמה. התופעה יש בה אור וחושך, והמילה מבליטה רק את האור. השפה מצליחה לתקן את המציאות, להאיר גם את החשוך שבה.

בפרשתנו מתנשא משה בחזונו לחקוק את המילים לא רק בתודעה העכשווית - 'היום', אלא גם בעתיד שברור לו שלא תמיד יהיה מאיר.

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

השימוש במילה 'היום' מורה על ההתנשאות להקנות את הפן המאיר של האור העכשווי הנישא מקולו של משה המשרה ביטחון על שומעיו, גם ללילה וללילות שיבואו בעתיד האומה. 'היום' - על פי העמדה זו, מורה: גם אם יש אור ויש חושך, בכל זאת נקרא לזמן 'יום' ובעזרת השפה נשתלט על הכיעור ועל הרוע ונבנה לעצמנו פינת זמן מאירה בתוך התוהו והבוהו של החיים.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים