ברצוני לייחד הפעם את דברי לשאלה ציבורית רגישה העולה מתוך הפרשה: כיצד נכון לשלב את הילדים בבית הכנסת? עלי להקדים ולומר שנושא זה מעסיק אותי רבות בהנהגת הקהילה שלי, וככל הידוע לי שאלה זו כמעט ואינה פוסחת על אף קהילה.
אנו לומדים ושונים ומשלשים בפרשות השבוע שלנו, שהגיבוש הציבורי של כלל עם ישראל מחייב לכלול בתוכו גם את הטף. הברית בין ה' לעם ישראל כוללת גם את הטף – "ראשיכם שבטיכם...וטפכם", וגם הם שייכים לערבות ההדדית שבעם ישראל. עוד הובטח לנו בסוף הפרשה "כי לא תשכח מפי זרעו", דהיינו שלעולם התורה תהיה מושרשת בתוך עם ישראל, ובהדגשה מיוחדת על דורות ההמשך שקונים את השייכות אליה מקטנותם.
ובתווך עומדת מצוות ההקהל החוזרת על עצמה מידי שמיטה – "הקהל את העם האנשים הנשים והטף" (לא, יב). וכבר עמד על כך רש"י בשם הגמרא: "טף למה באו"? ותשובתו היא – "כדי לתת שכר למביאיהם", ודבריו אומרים דרשני. האם השכר נובע מן התועלת שיש לטף מעצם שיתופו במעמד הנשגב, או שיש בזה איזו תועלת לציבור?
ולא בכדי קבע הרמב"ן על דרך הפשט שמדובר בטף שהגיעו לגיל חינוך, משום שרק אז יש ערך חינוכי לשתף אותם בקבלת התורה ובלימודה בציבור. וגם מי מהם שלא יזכה להבנה שלמה עדיין מפיק תועלת חינוכית גדולה. שכן הסקרנות מתעוררת, ועם השנים הוא עתיד לגבש את תהיותיו לכלל שאלות מוגדרות ואף לזכות ולקבל עליהם תשובות (עיין ספורנו).
אולם דומה שהתועלת העיקרית אינה מתמצת במישור האינטלקטואלי בלבד, אלא בראש ובראשונה במישור החוויתי שקיים אצל הקטן גם קודם גיל חינוך. יראת שמים אינה נקנית בעיון מופשט בלבד, ואין ספק שהטף זקוק ללימוד חוויתי ולא לשיעור רגיל. ומשום כך נצטווינו להביא אותו עמנו למעמד הציבורי הנשגב ביותר של קבלת עול מלכות שמים, כי חוויה זו נחרטת עמוק בנפשו ואין לך לימוד גדול מזה.
יתרה מזו, גם הציבור מפיק תועלת חשובה מצירוף הטף למעמד זה, ואף היא במישור החוויתי. נוכחות הטף בתוך הציבור היא ביטוי עמוק לכמיהה של כל אב ואם להצלחת החינוך של בניהם ליראת ה' ועבודתו, ואין לך אושר גדול מקבלה משותפת של עול מלכות שמים דור לצד דור. והשפת אמת מוסיף שזה גופא השכר, שהקב"ה יסייע להגשמת השאיפה החינוכית שההורים מוסרים את נפשם עליה, ויטע בלב הבנים את יראתו.
ואם זו המטרה של שיתוף ילדינו בתפילת הציבור – יצירת חוויה משותפת של קבלת עול מלכות שמים – אסור לנו לחטוא למטרה זו אפילו כמלא הנימה. כל עוד נקפיד להביא את הטף לתפילה לפרקי זמן קצרים המתאימים ליכולת הריכוז שלו – הדבר מבורך ומועיל. במסגרת קצרה זו ניתן לשמר את הרטט וההתרגשות של הקטן מעצם נוכחותו במקום הקדוש, וגם אנו נחוש מחויבים יותר לתת דוגמא אישית להתנהגות הראויה בשעת התפילה. החוויה שתיחרט בנפש הילד היא חוויה של קדושה, ואליה יתלוו רגשי כבוד כלפי התפילה ומקומה. וכמקובל בקהילות ישראל – חזקה שישאר בפיו גם טעם מתוק, ודי לחכימא...
אך כדי לשמור על חוויה זו בטהרתה יש להזהיר ולחזור ולהזהיר מן הטעות הנפוצה, שבית הכנסת הוא מקום המיועד לילדים במשך כל זמן התפילה, בין כשהילד יושב בריכוז ובין כשהוא משיח את דעתו והמתפללים סביבו מן התפילה. על ההורים לדעת, כי כשם שחוויה חיובית נחרטת בנפש הילד כך הדבר נכון גם לגבי חוויות שליליות. ואין לך חוויה שלילית יותר מהפרעה מתמשכת לתפילה, ופגיעה בקדושת בית הכנסת בשעה שהילדים מתרוצצים בו אילך ואילך, ומעוררים בצדק את רוגזם של המתפללים. ואין עוד מקום להאריך...