בראש פרשת "ניצבים" הברית המחודשת בין עם ישראל לקב"ה. מדוע "מחודשת" – על פי הכתוב בפרשתנו (כ"ט, י"ד): "למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב". ואומר רש"י על הפסוק לפי פשוטו: "לפי שדבר זה ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם", עד כאן לשונו.
שתי שאלות נשאלות על הפסוק ועל רש"י: מדוע זקוק עם ישראל לברית מחודשת אחרי מעמד הר סיני ואחרי הברית בחורב? ומדוע משתמש רש"י בלשון נדירה בחז"ל: "תקניטוהו".
במעמד הר סיני נאמר (שמות י"ט, ה): "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ".
זוהי הברית הראשונה – הברית של מתן תורה, מתן עשר הדברות. בברית הזו מבטיח הקב"ה להפוך את עם העבדים לעם סגולה ועל פי פירוש רש"י "סגלה" – כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם". לעם העבדים מובטחת ברית נצח תמורת שמירת המצוות.
כאשר משווים ברית זו לברית בפרשת "נצבים", לכאורה לא מבחינים בהבדלים. אך הבדל משמעותי כן מופיע בהמשך פרשת "נצבים" (כ"ט, י"ד): "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ד' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". הברית המחודשת כוללת, לא כמעמד הר סיני בו נכחו רק אלה שניצבו לפני ההר, אלא כדברי רש"י על פסוק י"ד, גם את הדורות הבאים. ברור לכן שיש הבדל בין שתי הבריתות. אך עדיין הדברים לא יורדים לעומק ההבדל – מדוע בהר סיני לא נכחו כל הדורות, כפי שהם נוכחים כאן בפרשתנו.
כדי להבין זאת צריך לזכור שעם העבדים היוצא ממצרים בא מארץ שטופה בעבודה זרה והברית עם הקב"ה איננה מחזיקה מעמד וזמן קצר אחרי מתן תורה בא מעשה העגל. וברור לכן התנחומא על הברית בפרשת נצבים: "שלוש בריתות כרת הקב"ה כשיצאו ממצרים. אחת כשעמדו לפני הר סיני ואחת בחורב ואחת כאן. ולמה כרת הקב"ה עמהן כאן? מפני שאותו הברית שכרת עמהן בסיני ביטלוה ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל.
עם ישראל איננו במעמד הרוחני שמאפשר לדורות הבאים להיות נוכחים במעמד הר סיני, ולכן גם הברית של הר סיני בטלה. והדבר לכאורה מובן. עם שטוף בעבודה זרה לא יכול לממש את הבטחתו של הקב"ה לארץ ישראל המקיאה עובדי עבודה זרה.
רק כאן, בפרשת "נצבים" מגיע העם למעמד רוחני שיכול ומתאים להתמודד עם עבודה זרה. זה גם מסביר את העובדה שבברית זו נמצאים הנשמות של הדורות הבאים, שכן מעמדו הרוחני של עם ישראל ערב הכניסה לארץ ישראל הוא כה גבוה עד שגם נשמות שאין בהן גשם יכולות להיום באותו המעמד.
נותר, אם כן, רק להסביר את המושג "תקניטהו". רש"י משתמש במושג זה פעם אחת נוספת בתיאור המופיע בספר יחזקאל על הפריצות שהייתה בבית המקדש שהפך לבית עבודה זרה. פירוש זה אכן סוגר את המעגל. הקב"ה מזהיר את עם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל: יש דבר אחד שהוא בלתי נסבל: עבודה זרה. ובמעמד בו נוכחות נשמות כל הדורות, במעמד הברית המחודשת, העתידה להתקיים לעולם, מבקש הקב"ה מעם ישראל להתרחק מדבר אחד – מעבודה זרה, שכן תורת ישראל וארץ ישראל אינן אפשריות במקום בו יש אפילו רוח של עבודה זרה.
ואנו, הנמצאים בשבוע שלפני יום הדין, חייבים לחזק את הברית עם הקב"ה כיחיד וכעם.