על ההינחמות ועל הגמישות

האם ה' באמת כועס ולמה צריך את הקשת כדי ש'תזכיר' לו לא לכעוס? ד"ר משה מאיר על פרשת נח

ד"ר משה מאיר 19/10/17 21:08 כט בתשרי התשעח

על ההינחמות ועל הגמישות
ד"ר משה מאיר, צילום: באדיבות המצולם

אילו היתה הפרשה עוסקת בריבונו של עולם של הרמב"ם, היא לא היתה מתפתחת. ריבונו של עולם לא יכול היה לכעוס, מכיוון שזאת היפעלות שהרמב"ם שולל ממנו. הוא לא יכול היה להינחם על אשר ברא את האדם, כיוון שלא רק הרמב"ם אלא אפילו שמואל התנ"כי חושב:

 

...נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[1]

 

ספק אם הוא היה משנה את מהלך הטבע על ידי המבול, ובוודאי שלא היה שם את הקשת בענן כבולמת כעסים עתידיים שלו - שהרי אין לו ולא יכולים להיות לו כעסים. אבל ריבונו של עולם התנ"כי, הוא כועס ומוחל ומתנחם ומנהל את עצמו לאור אישיות שכזאת. האדם - כך מפרש פרנץ רוזנצווייג - מעצים את מנעד התודעה שלו, את הגמישות, את היכולת למהפכים רגשיים ושינויי עמדה - מתוך עמידתו מול ריבונו של עולם שהוא כזה. כמובן שיש חולקים וחושבים שמכיוון שהאדם הוא כזה, הוא צר את דמות בוראו כך.

 

בניגוד לדברי שמואל, מספרת התורה:

 

וַיֹּאמֶר ה':

אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם

כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

 

ביחס לריבונו של עולם, ישנה מחלוקת האם אפשר לייחס לו גמישות ושינוי עמדות. ביחס לאדם, ברור לחכמים שהנוקשות רעה והגמישות ראויה:

גולם... בהול לדבר.

ונכנס לתוך דברי חבירו.

ומדבר לפני גדולים ממנו.

ונבהל להשיב.

ושואל שלא כראוי ומשיב שלא כעניין.

ואומר על דבר שהוא ראשון אחרון ועל אחרון שהוא ראשון.

ואינו מודה על האמת.

ובוש ללמוד.

ובוש לומר לא שמעתי.[2]

 

הרמב"ם למד מכאן עיקרון כללי על האופן הנכון לחיות את החיים:

 

אבל קביעתו סברת אדם מסויים וחזרתו מאותה הסברא כגון אמרו בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שאלו האישים הגדולים החסידים המשכילים, המופלגים בחכמה שלימי הדעת, כאשר ראו דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר נכנעו וחזרו לדעתו, כל שכן וקל וחומר שאר בני אדם כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה' 'צדק צדק תרדוף', ועל זה אמרו חכמים 'הוי מודה על האמת', רצונו לומר: אף על פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות ויכוחייות, אם תדע שדבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר מחמת חולשתו או בגלל יכולתך להטעות, חזור לדבריו וחדל להתווכח.[3]

 

להודות על האמת ולחזור בך מעמדתך, זאת גמישות - או בשפה התנ"כית: הינחמות.

נחזור חזרה לפרשתנו, נתבונן מה המשמעות של תיאור אלוהים כמי שניחם על אשר עשה. מה המשמעות לגבי הקורא, שאלה כתבי הקודש שלו, וכך מתואר ריבונו. בכדי לרדת לעומק מצב הקריאה הזה, בואו ונקרא את אחד משיריה המופלאים של יונה וולך:

 

חלקים

 

האדמה נהפכת

וזה מצב

הטלה אומר כן

וזה מצב

האש לא מרוסנת

פראית

וזה מצב

המים שוטפים

וזה מצב

וזו אינה מטפורה

אין בכלל מטפורות

אין דימויים אין כמו

אין דומה ל

הוא נהיה זה

מכוח המבפנים

שיש בכל הגרמים

כל הדברים שנהיה כמוהם

שישנם בראש

שיש להם תכונה שצריך להבין

אופי

שאם נהיה הם

משחקים אותם

מבינים מהם ברגע ההיות

גם של השני הנכנס למקום הריק

ששם מרגישים את הרגשות שלו

רק מה

אפשר לצאת מזה

אם לא נהיו

אדמה בינתיים ממש.[4]

 

המשוררת בוחנת שורה של דימויים, נבחר את הראשון שבהם - 'האדמה נהפכת'. היא טוענת שזה איננו דימוי, או מטפורה. הביטוי לא אומר שמה שקורה לאדמה דומה להפיכה. הדימוי הוא פתוח אל מציאות אחרת, הוא אומר שזה - כמו האחר. המשוררת טוענת שזה מצב סגור. בנפש ההוגה את הדימוי זה מה שקורה: 'האדמה נהפכת'. אל תפנה אל מחוץ לביטוי כדי להבין אותו. את זה, את המצב הזה צריך להבין. ההבנה מתרחשת רק אם אתה - הקורא, 'נהייה הם', כלומר המצב הנפשי והתודעתי הזה מתרחש בך. ואז קורה הפלא, אז מתגברים על התהום שבינך הקורא ובין אומר הביטוי. אז אתה מרגיש את הרגשות שלו. אחר כך אתה יכול לצאת מזה, לחזור להיות אתה.

 

מי שקורא את הפסוק האחרון בפרשה הקודמת - 'כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם', הוא קורא את כל הפרשה שלנו לאורו. את התהפכות הרגש של היוצר, את הכעס, את החרון הבא לידי ביטוי במבול הנורא. לאחר מכן את ההינחמות על הכעס, את החיפוש אחר הדרכים למנוע את הישנותו בעתיד. את הברית הבאה לקבע בתוך הדינמיקה האדירה הזאת משהו יציב:

 

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ

זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה

לֹא יִשְׁבֹּתוּ.[5]

 

רק אלוהים 'ניחם' יכול לייצר יציבות שכזאת, ברית העומדת מול אפשרות ההינחמות. מי שקורא את הפרשה כך, מבין כך את ריבונו, 'נהייה הוא' בלשונה של יונה וולך. כלומר, התהליכים האלה עוברים עליו, הוא מרגיש את הרגשות של השני, של האחר. חוויית הרגשות האלה מעצבת את התודעה שלו, ובחייו גם הוא יהיה מסוגל לגמישות, להינחמות. כך נוצר איש ההינחמות, הוא איש התשובה. הוא זה שיכול להגיע עד המקום העמוק והעדין שמתאר הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה. מקום הכולל גם את ההינחמות, וגם את הברית הקובעת מה מכאן והלאה יהיה הבסיס הקבוע והלא משתנה של חייו:

 

כל מצוות שבתורה

בין עשה בין לא תעשה

אם עבר אדם על אחת מהן

בין בזדון בין בשגגה

כשיעשה תשובה וישוב מחטאו

חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא

שנאמר

'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם...

והתוודו את חטאתם אשר עשו'

זה וידוי דברים.

 

וידוי זה מצוות עשה.

 

כיצד מתוודין?

אומר:

'אנא השם.

חטאתי עוויתי פשעתי לפניך

ועשיתי כך וכך

והרי ניחמתי ובושתי במעשי

ולעולם איני חוזר לדבר זה'.[6]

 

 

 

[1] שמואל א' ט"ו כ"ט.

[2] אבות דרבי נתן ב' פרק מ'.

[3] ההקדמה לפירוש המשנה.

[4] 'כמו תת הכרה נפתחת' עמוד 206

[5] בראשית ח' כ"ב.

[6] הלכות תשובה, פרק א' הלכה א'.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר