פרשתנו עוסקת בהרחבה בדיני נזיקין וקובעת עיקרון שהמזיק את חברו אחראי על נזקיו, עיקרון שבא לידי ביטוי בדוגמאות רבות של נזקי גוף וממון בגוף ובממון. "ארבעה אבות נזיקין" (בבא קמא פ"א, מ"א) ועוד אבות נזיקין אחרים שמקורם בפרשה, מצביעים על עיקרון רחב, ולפיו עיקר האחריות למניעת נזיקין מוטלת על המזיק והוא זה שצריך לשמור על עצמו ועל ממונו כדי שלא יזיקו. עיקרון זה הורחב עוד יותר מעבר לגבולות ההלכה הפורמליים, ומחייב את מי שהולך בדרכי החסידות במידה רבה של זהירות ושמירה מפני ההיזק – "האי מאן דבעי למהווי חסידא לקיים מילי דנזיקין". ומשום כך "החסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם ומעמיקים בקרקע שלושה טפחים".
דווקא מידת חסידות זו מאירה את המטרה החינוכית והערכית העומדת ביסודם של דינים אלו, מעבר לפונקציה החברתית שהם ממלאים בהסדרת היחסים שבין מזיק לניזק. ואמנם אין חולק על הצורך לקבוע גבול ברור התוחם את יכולת השימוש של האדם בנכסיו, כך שזכות הקניין שלו ומימושה לא תבוא על חשבון חברו. הגבלה זו נחוצה כדי לאזן בין זכויותיו לבין זכויותיהם של אחרים, והדבר מצדיק פגיעה מסוימת בו. אך כל עוד מדובר בהסדרת יחסים בלבד אין כל ערך מוסרי בקבלת חובות נוספים בתורת גדרי חסידות, מה שמלמד על תפיסה ערכית אחרת של החסיד הנזהר בנזקיו.
בהתבוננות נוספת נראה שחובת כל אדם להרחיק את נזקיו מחברו עלולה להתפרש באופן מוטעה. יש הרואים בהרחקה זו מטרה לעצמה, והם גורסים כי המפתח להשכנת יחסים טובים בין אדם לחבריו ושכניו נעוץ בשמירת מרחק ברור ביניהם. לדעתם, גדר גבוהה היא הערובה להסדרת יחסי שכנות טובים, משום שמעורבות עמוקה ויום יומית מביאה בהכרח לחיכוכים מיותרים. לא פעם הם מתקשים לבוא בטענות אל המזיק האמיתי ונמנעים להתעמת אתו על הנזקים שהוא גורם, אלא נוטים להטיל את כל כובד האחריות על מי שמופקד לדעתם להבדיל ולהרחיק בינו לבין הסביבה. למשל, במקום שאירעה בו תאונת דרכים הם עשויים להידרש לשינויים בתשתית הכביש ובסימון הדרך וכדומה, אך לא להידרש לשאלות של חינוך הנהג והולך הרגל לערנות ולזהירות.
דומה שתפיסה זו הולכת ומתגברת וקונה לה שביתה בחיים המודרניים. ככל שצפיפות המגורים גדלה כך גדלה גם ההשקעה בהגבהת הגדרות המפרידות בין אדם לשכנו, ועמה צומחת גם תפיסה פרטנית המעמידה בראש סדר העדיפויות את הזכות של כל אדם לנהל את חייו כרצונו ובלבד שלא יזיק לשכניו – "חיה ותן לחיות". על פי תפיסה זו מקובל להסדיר את היחסים גם בין אומות, מתוך הנחה שחומות ההפרדה נחוצות כיסוד חיוני להרחקת גורמי חיכוך אפשריים ביניהן.
התורה התנגדה לתפיסה זו, שמביאה בהכרח לניכור בין הבריות ופוגעת בעיקרון האחווה והערבות ההדדית. אמנם גם התורה מכירה בצורך של הרחקת הנזיקין, אך תפיסת היסוד הפוכה לחלוטין. דינים אלו עוסקים במצבים של דיעבד, כאשר סיבת ההיזק קיימת ויש צורך להרחיק אותה אל מאחורי הגדרות כדי שלא תצא אל הפועל, אך המטרה הסופית היא להתמודד עם כוח ההיזק עצמו ולהעבירו מן העולם.
המבעיר אש בחצרו חייב לקחת בחשבון את קיומם של הקוצים שלא הוצנעו בקרקע, ומאחר שלא עסק בתיקונם לא נותר לו אלא לקחת אחריות על התוצאות שקרו בדיעבד. ה'אורח חיים' מוסיף שקוצים אלו מהווים משל לרשעים, ועל כן לכתחילה אנו חייבים לחדור למאורות רשע אלו ולפעול להטבת דרכם של הרשעים המצויים שם, ולהקהות מבעוד מועד את שיניהם החדות של בנים אהובים אלו. ורק בדיעבד אנו יכולים להתנחם בעובדה שהפורענות הבאה לעולם מחמתם מכלה גם אותם מן העולם.
ואכן, חזון העתיד של הנביא ישעיהו אינו עוסק בדיכוי המזיק וגירושו אל מעבר לחומות, אלא בתיקונו ובביטול כוח ההיזק שבו, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ואריה כבקר יאכל תבן, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי…".