כמה שבועות אחרי שהתחתנו נסענו לשבת ביישוב שבו דניאל נולד. התארחנו אצל חברי ילדות שלו והייתה באמת שבת נחמדה. חוץ מהביקור אצל צילה.
-"אחר הצהריים נלך לבקר את צילה." אמר דניאל. "אם תרצי כמובן. " הוסיף לאחר שניה. "היא אישה מאוד מיוחדת. היא הייתה הגננת שלי מגיל שנתיים ועד כתה א. היא מאוד אוהבת ילדים. אני זוכר אותה כגננת מסורה ודואגת שממש תרמה לחינוך שלי. "
ככה צעדנו לנו בשבת אחרי הצהרים אל ביתה של צילה שעמד בקצה היישוב. צילה ערכה לכבודנו שולחן מלא כל טוב.
-"אני כל כך שמחה שבאתם". היא אמרה. "החתונה הייתה כל כך שמחה אבל מובן שלא ממש הספקתי לדבר איתך." היא חייכה אליי. "את יודעת שדניאל למד אצלי בגן?"
-"כן". עניתי. "דניאל סיפר לי. הוא מאוד מעריך אותך".
-צילה צחקה. "אני אוהבת את כל הילדים שלי. אבל דניאל הוא אחד החביבים עלי. ילד כל כך חכם ורגיש".
הבטתי בדניאל. הוא הסמיק במבוכה אל מול האישה הזו המדברת עליו משל היה עדיין חניך בגן הילדים. כל כך חמוד הוא נראה כך עד שהתחלתי לחבב גם אני את האישה הזו.
השיחה קלחה ולאט לאט הבנתי מדוע דניאל מחבב את צילה. היא באמת אישה מיוחדת ואפילו במשך השהות הכה קצרה במחיצתה התחלתי להרגיש קרובה אליה משל הכרתי אותה כבר שנים. משעמדנו לעזוב את הבית אמרה צילה כבדרך אגב: "אני מקווה שזה לא ביקור יחידי. מי יודע? אולי בעוד שנה כבר תבואו לכאן עם ילד קטן או ילדה?"
הבטתי בדניאל בבהלה. אך הוא רק חייך אל צילה במנוד ראש. בלי לחשוב יותר מידי פניתי אליה ואמרתי: "לא נראה לי כל כך. אנחנו עוד צעירים ודניאל רק השתחרר מהצבא. ברגע שאגמור את הלימודים ודניאל ימצא עבודה נתחיל לחשוב על ילדים. בינתיים זה בכלל לא רלוונטי".
בתוך שניות נשתנה מראה פניה של צילה. תחילה החווירה ואז עלתה אדמומית קלה באפה ובלחייה.
- "לא רלוונטי?!" היא הרימה את קולה. "אתם מונעים הריון? איך אתם מעיזים? מה זו כפיות הטובה הזז? מי אתם שתחליטו מתי להוליד ילדים? אם הקב"ה רוצה להעניק לכם מתנה אז מי הרשה לכם להגיד לא תודה. כרגע אנחנו לא מעוניינים? ואם חס וחלילה אחר כך הקב"ה לא ירצה? ואם יהיו בעיות חלילה? תסלחו לי אבל מה שאתם עושים זה פשוט רוע לב."
עמדתי שם נדהמת. לא ציפיתי למתקפת הארס הזו. מה עשיתי לה לאישה הזו שכך החלה לצעוק עלי?
- "שאלנו רב". מלמלתי בלחש. "הוא אמר שמותר לנו". יותר מזה לא הצלחתי לומר. בעיניי עלו דמעות וברחתי מן הבית כדי שאיש לא יראה את בכיי. הספקתי עוד לשמוע את דניאל אומר לצילה: "סליחה. אני אדבר איתך יותר מאוחר." ואז החל לרוץ אחרי.
כל הדרך לבית בו התארחנו בכיתי. רק לקראת ערבית נרגעתי. במוצאי שבת ארזתי את חפצינו ועליתי לאוטו. דניאל ניסה לפנות אליי אולם אני סירבתי לענות לו.
רק באמצע הדרך פלטתי פתאום: "מה עשיתי לה? אני רעת לב? מה כאן כפיות טובה?"
- "זה לא את". אמר דניאל. "צילה עקרה".
נשתתקתי.
"היא עברה הרבה טיפולים. במשך שנים הם ניסו להביא ילדים לעולם אך ללא הצלחה. לאחר חמש עשרה שנות נישואים היא התגרשה מבעלה שנישא שנית. וכיום יש לו ולאשתו החדשה חמישה ילדים".
- "אני מבינה". אמרתי בשקט. "לא." אמר דניאל. "את לא מבינה. כל מה שהיא עברה היה יכול להפוך כל אישה אחרת למרירה וקשה. אבל צילה ממש לא כזו. היא אישה חמה ואוהבת. שמאוד אוהבת ילדים וכל דאגתה מופנית אליהם. היא פשוט חיה בשביל אחרים והפסיקה לחשוב על עצמה. אני חושב שברגע שאמרת לה שאנחנו לא רוצים כרגע ילדים היא נזכרה פתאום בחיים שלה. ובעובדה שהיא כל כך רצתה ילדים משלה ולא הצליחה. ואנחנו, שיכולים לקבל בדיוק את מה שהיא רצתה, לא מעוניינים בזה".
לפעמים אנחנו אומרים אמירה סתמית שלא אמורה לפגוע באף אחד. או מבקשים בקשה רגילה לא מתוך עזות פנים אלא מתוך צורך. והתגובה שאנחנו מקבלים נראית חסרת פרופורציות. התפרצות של כעס, אכזבה או נזיפה בלתי מובנת.
במקרים שכאלו יכול מאוד להיות שהאשמה איננה בנו. כנראה דרכנו לצד השני על פצע כואב. נגענו לו בנקודה הכי רגישה בחיים שלו. והכאב פשוט פרץ החוצה.
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר:
עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן:
וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:... כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ: ... וַיִּחַר-אַף ה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְהוָֹה: וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה אֶל-יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה."
"צר היה כל כך / הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו /אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף.
...
אז דרכי אבדה / חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת / שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר."
(רואים רחוק רואים שקוף / יענקלה רוטבליט)
חזק חזק ונתחזק