פרשת מטות
כפרת היחידים בעת מלחמת ישראל ברוע של מדין
"ויקצוף משה על פקודי החיל". אר"נ ארב"א, א"ל משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?! אמרו: "לא נפקד ממנו איש"
כשבאים להלחם על דבר ענין רע, שאמנם ההכרה שהדבר הוא רע כבר באה בלב שמתוך כך מסכימים על המלחמה נגדו, אבל הנטיות הפנימיות עדיין לפעמים אינן מזוקקות כראוי, אז יוכל הדבר לבא לידי מדה זו, שדוקא על ידי המלחמה על הרע, תתגבר הנטיה הרעה המסכמת ונוטה בסתרה אליו. אמנם הדרך להגנה היא, כשהמעמד המוסרי הכללי, שעלה עליו הציבור פעם אחת והכיר את הרע שהוא רע, לא יזוח ממקומו, על ידי הגברת כח הציבור בכל אימוצו, ומועיל הדבר ביחוד במקום שהרעות והדברים השפלים באים מצד ההתפרדות היחידית. על כן, היה באמת גדול הזעף, ע"י איזו נטיה מן ההכרה של תיעוב הרע לפי המדה שהיתה נדרשת במלחמה ההיא, והקצף היה חל על פקודי החיל, שעליהם לאגד את הכח הציבורי שיהיה במעמדו האיתן, למען לא יזח ממקומו ולא יתעוררו בשביל המלחמה נטיות הרעות השרויות בלבן של היחידים. וחשש מפני זה שמא חזרו לקלקולם הראשון. ואמנם היתה התשובה ברורה שעומד על כנו הוא כח הציבור, וההתרוממות המוסרית שנעשתה ע"י הקיבוץ לא נזדעזעה ממקומה כלל, ולא נפקד ממנו איש. ובזה בטוחים הם שהנטיות הפרטיות לא יצאו אל הפועל מפני התעוררות המלחמה על אותו הרע שמקצתו עדיין שרוי בלב איזה יחידים. כי בכללות העדה כולם קדושים.
א"ל אם כן כפרה זו למה? א"ל אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. מיד "ונקרב את קרבן ה'"
הכלל חובק בתוכו את הפרט בכל אשר ימצא היחש בין הפרט ובין הכלל ישר, כללות הדבר הוא סדר המעשה, המעשים הם כלולים בתוך הכלל והפרטים קבועים בתוכו. אמנם המחשבה היא תמיד הולכת מצד החיים הפנימיים, שמצדם אין הפרט קבוע בתוך הכלל ואיננו בטל אליו. ע"כ, אע"פ שיוכל להועיל חוזק האגודה הכללית שלא יפקד איש בפועל לעשות רע, אע"פ שנטיית לבו עדיין לא נזדקקה לגמרי, מ"מ מידי הרהור לא יצאנו. וההרהור הזה, מתוך שגם הוא הולך ונמשך ע"י ההתעוררות של התגברות המלחמה נגד הרע המוחלט, הוא חוזר ונראה, ועולה לגבוה להיות נהפך לטובה על ידי התעלות הרוח המחובר יחד עם הרגשת הקדושה הבאה ע"י קרבן ה'.
תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה
כשהרגשת הקדושה של חיי הטוהר היא מתגברת בנפש, אז כל מחזה של כיעור, שיסודו הוא הרס מוסר תם וקודש, אינו מתאים לכל התכנית הכללית של הנפש, ועל כן יתקשרו חזיונות כאלה עם יתר הגיוני הנפש ויהיו נפלטים מתוכיותה. לא כן הוא אם ירדה הנפש בטהרתה וזוהר מוסרה הועם, אז לא תפגוש בקרבה פנימה התנגדות מסודרת נגד תמצית החזיון המיוסד על הכיעור והטומאה, ואז כשיזדמן לפניה מחזה של כיעור וטומאה, יתלכד עם יתר רגשותיה ויהפך בקרבה לכח פועל, לפי אותו הכח של שליטה מאיזה קסם חיצוני שימצא במחזה ההוא, שתוכו הוא טמא וכעור וברו מבריק חוצץ. ההזנה נולדת מהיחש וההתאמה הנמצאת בין המזון ובין הגוף הניזון ממנו. לא מאורע הנשאר רק מבחוץ הכריח את כפרת הדור ההוא, שהיה צריך לכפרה, וכפרתו ראויה היא להכתב בתורה לדורות עולמים, אלא מפני שהורדה תכונתם עד כדי ההתאמה עם החזיון של הערוה שבא לפניהם, עד כדי הקבלה והשתרשרות עם כל מותר רגשותיהם. אבל כח חיים זה, שכ"כ חדר בכל חדרי רוח, כשהוא עולה וחוזר ונבנה ברגשי קודש, על ידי תשובה מלאה עז וחיים, הנגמרת על יד טוהר כפרה שלמה, נותן הוא כח לדורות עולמים להזדיין בכל נטיית חיים הטוב והקודש, גם בנטיות חיים שהן דומות לתבניתן של הנטיות הזרות, שהיו יכולות ברב חילן להמשיך ברב עוזן את ההתאמה הנפשית של אותו הדור.
עולת ראיה שבת ח"ב. עמ' 115-116