ולא תקחו כופר

לקראת כניסת ישראל לארץ כנען, עוסקת פרשת מסעי בהכנות לקראת חלוקת הארץ; מפרטת את 'שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ' (לד, יז), ומצוה על נתינת ערים ללויים, ומגרש סביבותם. בין ארבעים ושמונה הערים הניתנות ללויים כלולות שש ערי המקלט, שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעבר הירדן המערבי. השלוש הראשונות הופרשו כבר על ידי משה, והשלוש האחרונות - על ידי יהושע, כמסופר בספר יהושע פרק כ. נתינת שאר ארבעים ושתים הערים ללויים מתוארת בספר יהושע פרק כא, תוך פירוט שמות הערים שניתנו מכל שבט ושבט.

לאחר אזכור ערי המקלט בין ערי הלויים מקדישה התורה פרשייה ארוכה, בת עשרים וששה פסוקים, לעניני ערי המקלט, ומדגישה מצד אחד את החיוב להחמיר עם רוצח במזיד ולהורגו, ומצד שני את החיוב לשמור על הרוצח בשגגה ולהצילו מיד גואל הדם.

בשני פסוקים סמוכים מצוה התורה שתי מצוות לא תעשה הקשורות ללקיחת כופר (לה, לא-לב):

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן.

בפירושו של הפסוק הראשון מצאנו תמימות דעים: אם מדובר ברוצח 'אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת', כי הוא רוצח במזיד - אין לפוטרו מן המיתה על ידי לקיחת כופר. ואף על פי שבפרשת משפטים למדנו שבמקרה של שור מועד שהרג אדם 'הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו' (שמות כא, כט-ל), כבר חילק מדרש ההלכה בספרי (פסקא קסא) בין השנים:

'ולא תקחו כופר לנפש רוצח', למה נאמר? לפי שהוא אומר 'אם כופר יושת עליו' (שמות כא ל), או כשם שנותנים פדיון למומתים בידי שמים כך יהו נותנים פדיון למומתים בידי אדם, תלמוד לומר: 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח'.

בעל השור אינו חייב מיתה בידי אדם, ולכן יושת עליו כופר; אולם הרוצח במזיד חייב מיתה בידי אדם, ואינו יכול להיפטר בכופר.

ומה בדבר הפסוק השני? על מי הוא מדבר? בכך נחלקו המפרשים. לפי תחילתו של הפסוק ניתן להבין שמדובר בהמשך ישיר לפסוק הקודם, ברוצח במזיד, אולם בסוג כופר שני: יש כופר בממון, אותו אסר הפסוק הראשון, ויש כופר בגלות, אותו אוסר הפסוק השני. אל תקחו כופר [לנפש רוצח אשר הוא רשע למות] לאפשר לו לנוס אל עיר מקלטו, אלא מות יומת.

עוד יתכן לפרש שלא הגלות היא עצמה הכופר, אלא באה התורה לאסור לקיחת כופר בתוספת עונש גלות. כך עולה, לפחות כדעה אחת, בספרי (פסקא קסא): "'ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו', הרי שהרג את הנפש במזיד שומע אני יתן ממון ויגלה, ת"ל ולא תקחו כופר לנוס".

אולם לפי פירוש זה קשה: כיצד יוסבר סופו של הפסוק: 'לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן'? אכן מצאנו שרס"ג בתרגומו "מתפתל" בפירוש ביטוי זה, ובהתאמתו לפירוש תחילת הפסוק. רס"ג מתרגם את פסוקנו כך:

ולא תקחו ממנו כופר ותניסוהו לאחת מערי המקלט, כדי שישוב לשבת בארץ אחרי מות הכהן הגדול.

שיבת הרוצח לשבת בארץ, לפי תרגום רס"ג, אינה מתייחסת לישיבתו בעיר המקלט, אלא לישיבתו בעירו לאחר מכן. לשם כך תרגם רס"ג את הביטוי 'עד מות הכהן' בביטוי "אחרי מות הכהן הגדול"!

אולם רש"י ורמב"ן מסבירים את הפסוק השני באופן אחר לחלוטין. פסוק זה אינו מדבר ברוצח במזיד, אלא ברוצח בשוגג, וכשם שהפסוק הראשון אסר לקחת כופר מרוצח במזיד כדי לפוטרו מעונשו הראוי לו, כך אוסר הפסוק השני לקחת כופר מרוצח בשוגג כדי לפוטרו מעונשו הראוי לו.

פירוש זה תואם את הכתוב במסכת כתובות (לז, ב):

'ולא תקחו כופר לנפש רוצח' למה לי? דאמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא. '[ו]לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו' למה לי? דאמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות. ותרי קראי למה לי? חד בשוגג, וחד במזיד; וצריכי, דאי אשמעינן מזיד (שלא יפדה עצמו בממון), משום דחמיר איסוריה, אבל שוגג דלא חמיר איסוריה - אימא לא (ויפדה עצמו בממון מגלות); ואי אשמעינן שוגג, משום דליכא איבוד נשמה (בגלותו, ולכן לא יפדה עצמו בממון), אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה - אימא לא ("אימור נשקול ממונא ונקיים נפש בישראל" - רש"י), צריכא.

אולם לפי פירוש זה, מדוע כתבה התורה 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ', והלא מדובר לפי פירוש זה על כופר שיגרום לו לא לנוס אל עיר מקלטו!

רש"י פתר קושי זה בדרך מקורית:

ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו - למי שנס אל עיר מקלטו, שהרג בשוגג, אינו נפטר מגלות בממון ליתן כופר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן.

שני חידושים לרש"י בפירוש הפסוק: הראשון - 'לנוס' אינו צורת מקור של הפועל 'נַס', אלא צורה של שם עצם עם ל' לפניה! את ההצדקה לאפשרות פירוש זו פירט רש"י כדיבור המתחיל נפרד, כדלהלן. והשני - 'עד מות הכהן' = לפני מות הכהן. 'עד' אינו מציין כאן גבול עד זמן מסוים, אלא מציין פרק זמן לפני זמן מסוים.

כיצד יכול 'נוס' להתפרש כ'נס'? מביא רש"י ראיות לדבר:

לנוס - כמו לנס, כמו 'שׁוּבֵי מִלְחָמָה' (מיכה ב, ח) - ששבו מן המלחמה, וכן: 'נוּגֵי מִמּוֹעֵד' (צפניה ג, יח), וכן 'כִּי מֻלִים הָיוּ' (יהושע ה, ה). כאשר תאמר 'שוב' על מי ששב כבר, ו'מול' על מי שמל כבר, כן תאמר 'לנוס' על מי שנס כבר, וקורהו 'נוס' כלומר מוברח.

כלומר, 'נוס' הוא שם עצם למי שברח כבר, ולא צורת מקור.

ואם תרצה לפרש 'לנוס' כצורת מקור, ותפרש שאין לקחת כופר ממי שצריך לנוס; רש"י מוסיף לשלול פירוש זה:

ואם תאמר לנוס - לברוח, ותפרשהו: לא תקחו כופר למי שיש לו לברוח, לפטרו מן הגלות; לא ידעתי היאך יאמר 'לשוב לשבת בארץ', הרי עדיין לא נס, ומהיכן ישוב?

שבת שלום ומבורך.

מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.