ספר במדבר הוא ספר המתאר את קורות העם בלכתו במדבר. הוא מורכב מסיפורי המסע, וממערכות משפט וצו המתאימות לעם במסע ההתבגרות שלו. פרשת מטות פותחת בפרשה הלכתית, שעל פניו מנותקת מהמבנה הכללי של הספר. הפרשה היא פרשת נדרים, איש או אישה הנודרים נדר או נשבעים שבועה. מה לפרשה זו ולפרשה שלפניה ושלאחריה?
פרשת הנדרים הופיעה כבר בספר במדבר, בפרשת נשא - הפרשה השניה של הספר. שם הופיעה קבוצה חלקית של קבוצת הנדרים, 'איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.' פרשת נזיר נסמכה לפרשת סוטה, ושתיהן לכאורה מנותקות מההקשר של ספר במדבר כולו.
חכמים כשעיבדו את פרשות נזיר נדרים ושבועות, רקמו קשר בין שלושתן:
כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירות כנזירות...
האומר קונם, קונח, קונס--הרי אלו כינויים לקרבן.
חרק, חרך, חרף--הרי אלו כינויים לחרם.
נזיק, נזיח, פזיח--הרי אלו כינויים לנזירות.
שבותה, שקוקה, נדר במוהא--הרי אלו כינויים לשבועה. (נדרים א' א'-ב')
כמה פירושים ניתנו ל'כינוי', כאן נבחר באחד מהם: הכינוי הוא שפה פרטית, עיוות של השפה התיקנית. רק בשפתו של הדובר, יש משמעות למילה. הסיבה לכך שבנדרים בנזיר ובשבועה השפה הפרטית תקפה, נגזרת מאופיין של שלוש המערכות ההלכתיות הללו. שלושתן הן 'מצוות פרטיות', איש יחיד מסוים מכיל אותן על עצמו. אם אני נודר שלא לאכול תפוזים, רק עלי חל איסור אכילת תפוזים ולא על אדם אחר. למצווה הפרטית מתאימה השפה הפרטית, ובכך נבדלות מצוות אלה מכל יתר המצוות שבתורה.
שילוב המצוות הפרטיות בספר במדבר, מהווה הצבת ההפוך ולא הצבת המתאים. ספר במדבר הוא ספר הכלל, ספר המחנה הכולל את כל השבטים, ספר מסע העם. מה למצוות הפרטיות בספר הכלל?
הרושם הוא כי דווקא כשמבליטים את הכלל, יש צורך לאזן ולהדגיש את הפרט. היחיד יכול ללכת לאיבוד בכלל, הכלל יכול להיות מטושטש כשהיחיד עולה על הבמה. אך אינו דומה האיזון של תחילת הספר לאיזון של סופו. האיזון בתחילת הספר הוא רדיקאלי, היחיד בא לידי ביטוי או בסטייה מהנורמה - בפרשת סוטה - או בהליכה בדרך אישית על גבול המוזרות - בנזירות. לעומת זאת האיזון של סוף הספר הוא מתון יותר. הנדר הוא אמנם עולם אישי, אבל לא בולט כנזירות. אף אחד לא צריך להרגיש שאינני אוכל תפוזים, אי אפשר שלא לשים לב לנזיר ארך השיער המתנזר מיין ולא נטמא למת.
המסע במדבר הוא מסע של גיבוש הזהות, הוא קורא לכל בני העם למצוא איזון בין זהויות שונות. מצד אחד כל יחיד הוא איבר בקבוצה, לעיתים הוא נדרש להקריב את נוחותו ואף למעלה מכך למען הכלל. מצד שני חשוב שלא לאבד את הייחוד האינדיבידואלי, את ההליכה בדרך עצמאית ופרטית. אך גם בעולם של איזונים, יש נערות ויש בגרות. הנערות רדיקלית קיצונית, הבגרות מתונה ושקולה. גם בשדה האיזון, אפשר להיות קיצוני ואפשר להיות מתון.
ספר במדבר אינו ספר סטאטי, הוא מתפתח ומחפש מידות חדשות. ההתפתחות איננה זרה לעולמה של תורה, למרות שיש כאלה שכך מציגים אותה. אינה דומה תורת המידות של סוף ספר במדבר, לזו של תחילת הספר.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים