לכאורה היה צריך משה להשאיר את הלוחות בשמים, מיד כששמע מהקב"ה "לך רד כי שיחת עמך". אם האמין שבכוחו לתקן את העם, כיצד העז לשבור את הלוחות, "שהמכתב מכתב אלקים הוא"? ספורנו ביאר, ש"כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו... נואש משה שיוכל לתקן את המעוות באופן שיחזרו לתמותן ויהיו ראויים לאותן הלוחות". ועדיין גדולה התמיהה: מדוע לא האמין שבכוחם של הלוחות לתקן? ואם אין בכוחם לתקן, מה הטעם, בלוחות שניים?
נראה שההסבר נעוץ בהבדל שיש בין לוחות ראשונים לשניים. הנצי"ב בסמכו על המדרש ועל המובא באבן-עזרא, "שלוחות שניות מכובדים מן הראשונים", ביאר שבלוחות השניים נוספו על עשרת הדברות גם מדרש הלכות ואגדות. "בלוחות ראשונות לא ניתן כח החידוש... לחדש דבר הלכה... ולא הי' תורה שבע"פ... אבל בלוחות שניים ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע"פ המידות והתלמוד... ומזה הטעם ציוה הקב"ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול משה... להורות, דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו, היא השתתפות עמל האדם."
משה רבינו לימדנו פרק בהלכות חנוך. כיון שראה שאין האומה מסוגלת לקבל "מכתב אלקים", לא נותר לו אלא לשבור מדרגה עילאית זו, ולבנות נדבך חדש של קבלת תורה: שיתופו של העם בתהליך. שותפותם בבניית תורה שבעל-פה תביאם, לפי מדרגתם, עד לחשיפת מכתב האלקים החרות בלבם. זוהי משמעות חביבותם של דברי סופרים יותר מדברי תורה. משום כך "תורה שבע"פ נוצרה בצורתה המיוחדת", כאילו היא תורת האדם; אבל באמת "כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת השם" (הראי"ה קוק, אורות-התורה).
על הבנה זו בתהליך חינוכו של האדם זכה משה לברכת "יישר כוחך ששיברת" מפי הבורא. וממי למד זאת משה רבנו? מהקב"ה בכבודו ובעצמו, שכשראה ש"רבה רעת האדם" שבר את העולם שברא, ובעולמו החדש נתן מקום ליצירת האדם ולשיתופו בעשייה.
כדי להגיע לתיקון באמצעות השבירה לא חשש משה מלהוריד את הלוחות ארצה. הקב"ה נתן את הלוחות לפי כוחו, בלא שיעור, אולם המקבל, האדם, הוא מוגבל, ו"לא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי, ויבנה בתשוקתו לשוב למקומו הבלתי גבולי... ויתעלה מעל לגבול של נברא" (הראי"ה קוק, אורות-הקדש).
מכאן נלמד לחינוכו של היחיד - כדי לקדמו, יש להפכו לשותף לתהליך. שותפות זו בכוחה לרומם אותו אף מעל ומעבר למחולות סביב עגל הזהב, ולהנחילו תורת אמת.