על הבית

בין הציוויים הרבים בפרשת כי תצא, מופיע האיסור על האיפה והאיפה:

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה.

את המשפט השולל משלים משפט מחייב העוקב לו:

אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

האיסור הוא על מידות שונות, המאפשרות לרמות את המוכרים לבעל הבית או את הקונים ממנו. החיוב הוא לאבן שלמה, שהיא גם אחת וגם מושלמת ולא שחוקה. מכאן שלא רק ריבוי האיפות והאבנים יכול להוביל לרמייה, אלא גם איפות ואבנים שאינן שלמות. הביטוי 'וצדק' הוא מוזר. האם הוא תואר נוסף לאבן שאיננה רק שלימה אלא גם צודקת (כך פרש הרשב"ם)? האם הוא חיוב נוסף על האדם להוסיף צדק למשא ולמתן (כך פרשה הגמרא במסכת בבא בתרא פ"ח ע"ב)? הערה מעניינת מעיר האבן - עזרא, ביחס לשכר אריכות הימים העוקב לציווי:

כי זה ידוע, כי כל מלכות צדק תעמוד, כי הצדק כבנין. והעיוות כהריסות, ברגע יפול הקיר.

הצדק הוא אבן היסוד של המדינה, וקריסת הצדק בבית הפרטי היא העילה לנפילת המדינה. כאן נדרשת ברכת הצדק, שהיא אריכות הימים של הממלכה. שתי פרשיות בתנ"ך מהוות מראה לציווי שבפרשתנו. האחת, פסוק בספר משלי:

אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם. (משלי כ' י')

השניה בתוכחה קשה של הנביא עמוס:

שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי עֲנִיֵּי אָרֶץ: לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר: (ח' ד'-ו')

בואו ונתבונן בשלושת המופעים. ספר משלי מדגיש את התיעוב של ריבונו של עולם ביחס לאיש האיפה והאיפה. הנביא עמוס מתאר את האדם המשנה את המידות בכדי לרמות. שני המופעים האלה מחסירים מרכיב אחד המופיע בציווי שבתורה:

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה.

האיסור איננו מצטמצם לפעולה, לשימוש בשתי האיפות. האיסור על הימצאותם בבית. מדוע אסור שיהיה חפץ שכזה בבית? ההסבר האחד שזהו סייג, הרחבת המניעה. אם תהיה איפה ואיפה בבית, האדם עלול להשתמש בהם ולרמות. כאן קצה קרחון של מחלוקת גדולה בין החכמים, האם ראוי להרחיב את האיסורים על סייגים או לא. הנה לדוגמא סוגיה אחת מן התלמוד (שבת י"ג ע"א):

תא שמע: (יחזקאל י"ח) 'ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב', מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור... (כלומר: הרחבת איסור נידה, עד כדי איסור על בני הזוג לישון יחד בבגדיהם)

ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר (ויקרא י"ח) 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'. (רבי פדת חולק וסובר שאין לעשות סייג לאיסור).

עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. (עולא נשק לאחיותיו, ומכאן שלא הרחיב את איסור העריות שבין אח לאחות).

ופליגא דידיה אדידיה, (עולא חולק על עצמו, במקום אחר הוא כן נוקט בדרך הסייג) דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב. (במקום אחר אמר שכל קירבה בין אח לאחות אסורה, כשם שאוסרים על הנזיר לא רק לשתות יין אלא אפילו להתקרב לכרם).

נחזור לענייננו. דרך אחת להסביר את האיסור לכך שתהיינה איפה ואיפה בבית, היא כסייג, כאמירה לנזיר ללכת סחור סחור ולא להתקרב לכרם. אך ישנה דרך אחרת. בשבוע שעבר התבוננו באפשרות שהמשפט הוא שאלה של מקום ולא של אנשים החיים במקום. בדומה לכך, אפשר להתבונן על האיסור להימצאות איפה ואיפה בבית. אין כאן הרחבת האיסור כדי להגן עד האדם שלא יחטא, אלא אסתטיקה מוסרית: אסור שיהיה בית שיש בו איפה ואיפה. גם אם לא ייגרר האדם לחטוא בעזרת החפצים הבעייתיים, הבית נפגם כתוצאה מכך שיש בו כלים שכאלה. אם מתבוננים כך באיסור, הרי הוא מתחבר לציווי אחר המוטל על הבית:

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: (דברים י"א י"ח-כ')

כבר על פי פשוטו של מקרא ברור, מטרת הכתיבה איננה קריאה על ידי האדם. על פי הדרך שעיצבו חכמים את האות הטוטפות והמזוזה, אין אפשרות לאדם לקרוא את הכתוב ב'חפצים' הללו. החפצים סגורים, ואין גישה וקשר עין עם הכתוב בהם. אם כן לשם מה הם קיימים? יש אפשרות אחת, לקחת את הקבוצה הזאת אל מחוזות הסוד. כאן בעולם הקמעות, יש אפשרות שטקסט משפיע בעצם הווייתו, ולא בהיותו נקרא על ידי קורא. כפי שעשינו בפרשה הקודמת, גם כאן נלך בדרך אחרת. הדרך האחרת היא דרך התבונה, שאיננה מכירה בהשפעה שלא בדרכים סיבתיות. או שחפץ משפיע על ידי הווייתו, כאש השורפת או כמים המרטיבים. או שטקסט משפיע על התודעה, מעביר אליה תוכן המפעיל אותה. על פניו, המזוזה, התפילין, והאיפה אינן משפיעות באף אחת משתי הדרכים הללו. אולם יש דרך נוספת של השפעה. בתולדות המחשבה אפשר להבחין בשני זרמים: האחד - מעצים את הסובייקט, את האדם, והשני - מנסה להתגבר עליו. דקארט, הפילוסוף הצרפתי גילה כי הנקודה הוודאית היחידה של המחשבה היא המודעות העצמית: 'אני חושב'. קאנט, הפילוסוף הגרמני הוסיף, כי המחשבה היא המעצבת את התופעה. לא היש משתקף בתודעה, אלא התודעה מטילה את עצמה על היש. חשבנו שהזמן המקום והסיבתיות הן תכונות של העולם, קאנט חשף כי הן היטלים של התודעה. ממנו והלאה התגבר זרם זה, והגיע עד לפירוק האמת והעמדה של הסיפר (הנרטיב) האישי כמעצב את היש. אל מול ההתקפה הזאת על המציאות, ניסו כמה וכמה הוגים להציל את המציאות כפי שהיא לעצמה. היו שהציעו כלי תודעה אלטרנטיביים, שהם המסוגלים להגיע אל המציאות הטהורה. כך הציע ברגסון במקום התבונה את האינטואיציה. היו שהציעו סוג חדש של שימוש בהכרה, כזה שיוכל לעקוף את הסובייקט. כך הציע היידיגר להאזין למציאות ולא לתפוש אותה כפי שעושה המסורת הפילוסופית והתרבות המודרנית. נראה שהתורה נוקטת בדרך, שמשיגה גם היא את אותה התוצאה: התגברות על הסובייקט. המזוזה והתפילין הם טקסטים שחסומים בפני הסובייקט הקורא. כתוצאה מכך בעל כורחו הוא מוסט מהמרכז, הבית - האובייקט - הוא שנמצא במרכז, או החפץ - הטוטפות. כך קורה גם עם האיפה והאיפה. האיסור החל על הבית, מורה כי לא האדם נמצא כאן במרכז. יש מידה של עלבון בכך שהאיסור אינו חל על האדם הפועל, אלא על הבית. אבל אולי העלבון הזה הוא עצם העניין. האדם המרמה הוא האדם שחטא בחטא הגאווה וההיבריס, הוא האדם שהעצים את חלקו ביש. עצם הסטתו מהמרכז היא התרופה לרעתו. כך גם לגבי התפילין והמזוזה. תכליתם למנוע מהאדם מלהיות האדם השוכח. האדם השוכח הוא האדם שרם לבבו, 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים' (דברים ח' י"ד). עצם שימת הטקסט החסום והעלבון שבכך, מרכינים את הלב ופותחים אותו לזכור כי עבד היה, וכי מישהו פדה אותו משם. הצדק דורש את ההכרה באחר, שימת הגבול לאני מאפשרת להכיר בו. על כן לאבן השלימה מתווסף הצדק, הוא השורה בבית שאיפה ואיפה אין בו.