כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.
פרשת אשת יפת פותחת את פרשת כי תצא. אם נקרא את הפסוקים כשהם לעצמם, נגלה שהם ניטראליים מבחינה ערכית. מתוארת התרחשות גדולה - המלחמה. בתוכה התרחשות קטנה - החייל הרואה אישה יפה וחושק בה. הביטוי 'ולקחת לך לאישה' פתוח לשתי פרשנויות: או - זהו חלק מהתיאור, החייל החושק לקח את האישה. או - זאת הכותרת המורה מבחינה משפטית כי יכול החייל לקחת אותה לאישה, על פי מערך החוקים שמפורט בהמשך. האם התופעה חיובית או שלילית? הפסוקים כפי שהם לעצמם אינם נותנים על כך דין וחשבון, שתי מסורות בתורה שבעל פה נחלקו בכך.
לפני שנפנה לשתי המסורות, נקדים ונשים על השולחן קושי בקריאת הפרשה. הפרשה מדברת על גורלה של האישה, ולא נותנת לה קול להשמיע את רצונה שלה. האם היא מעוניינת להינשא לאיש? היא מופיעה כחפץ כשכל השאלות הן מה לעשות בו. אמנם, התורה מורה להתיר לה להתאבל על משפחתה שנספתה במלחמה. בכך יש פריצת דרך גדולה ביחס למקובל במשפט המלחמה באותם הימים, ולצערנו - גם בימינו בין עמים מסוימים. ההיתר להתאבל מוציא את האישה מכלל חפץ והופך אותה לאישיות. אבל, בשאלת הנישואים שוב חוזר החפצון (הפיכת אדם לחפץ). לשמחתנו, ההלכה העכשווית איננה מתירה ליישם את פרשת יפת התואר במלחמה, כך שאנחנו יכולים לשים בסוגריים את בעיית החפצון ולהתבונן בהיבטים אחרים של הפרשה. השימה בסוגריים איננה השלמה, והבעיה של ראיית האישה כסובייקט מלא היא אולי הגדולה בבעיות בפניה ניצבת ההלכה היום.
נשוב אל שתי המסורות. רש"י מסכם ומעצים את מסורת חז"ל, הרואה בפרשה ערך שלילי. הברייתא במסכת קידושין מורה כי התורה דברה כנגד יצר הרע. כלומר - למעשה הערך של הפרשה שלילי, אך מכיוון שהיצר הרע כוחו גדול, עדיף להכיל אותו באופן ממותן, מאשר להדיר אותו ואז הוא יתפרץ ללא סייגים. רש"י מעצים את הערך השלילי ומורה כי סוף הקשר הזה ידוע מראש - האיש עתיד לשנוא את האישה ולהוליד בן סורר ומורה, וזה פשר סמיכות הפרשיות בין פרשת אשת יפת תואר, פרשת האישה השנואה ופרשת בן סורר ומורה. שימו נא לב כי גם דברי הברייתא וגם סמיכות הפרשניות מהווים פרשנות שאיננה עולה בהכרח מהפרשה. לכן נפתח הפתח למסורת השנייה אותה נציג בהמשך. אך לפני כן עוד מדברי רש"י האוסף כדרכו את מסורות חכמים: ההוראה לשבת בבית החייל מתפרשת על ידי רש"י כניסיון לפוגג את הזיקה שבינו לבין האישה: '...רואה בבכייתה רואה בנוולותה כדי שתתגנה עליו.' גם כאן - לא מדובר בפרשה כשהיא לעצמה אלא בפרשנות המטה לכף השלילה. גם הביטוי 'ובכתה' מתפרש כדי להבליט את הצער והדיכאון מול השמחה של בנות ישראל כדי להטות ליבו ממנה אליהן. ברור שאפשר לראות אחרת את הבכי ואת תולדותיו.
רבי חיים בן עטר בספרו 'אור החיים' מביא קריאה אחרת, המתאימה למסורת הסוד היהודית. על פי קריאתו - הערך של הפרשה הוא חיובי. החייל היהודי מגלה את האנושי שבאישה ורוצה לחבור אליה ולחבר אותה אל עולמו. הפרשנות שלו מבליטה את ההקשר - 'כי תצא למלחמה', הקשר של קיום מצווה ומסירת הנפש על הגנת העם. הוא קורא - 'יפת תואר' כביטוי לערך החיובי והרוחני של היופי. ההבאה הביתה והלקיחה נשמעות לו כמילים רכות של קירוב רוח אל רוח וגוף אל גוף בשיבה אל המקור, אל המקום המתאים להם. אמנם הוא מודע גם לקולות הקשים שבפרשה, אך מפרש אותם כהתמודדות עם הפנים השליליות של קרבה וזיכוכם. רבי אלימלך מליז'נסק החסיד, רואה במלחמה את מלחמת האדם עם היצר הרע בו הוא מנצח וגואל את יפת התואר - הלא היא הנשמה - משבייה. הרבי מאיזביצא - אף הוא מהחסידים - בספרו 'מי השילוח' מורה כי בכל עם יש טוב, והטוב הוא אזור התשוקה שלו כי תשוקה היא חיים וחיים הם רוח. זאת אשת יפת התואר שראוי לחבור אליה דווקא במחוזות התשוקה.
אם נשוב לפרשה נראה כי היא יכולה לשאת את שתי הפרשנויות. דווקא מפני שהיא ניטראלית, אפשר לקרוא אותה כך וכך. זה אולי ביטוי חזק לדרכה של תורה 'כפטיש יפוצץ סלע' המתפרשת בפנים שונות ומביאה לידי ביטוי את המורכבות של המציאות. האישה בת העם האחר לאורך כל התנ"ך היא דמות מאיימת מצד אחד, ומצד שני מאפשרת גאולה ופריצת השגרה על ידי הבאת הקול האחר. כך משה שבת פרעה מגדלת אותו, כך רות הבאה ומובילה למלכות דוד. כל אחד מאיתנו מרגיש במורכבות הזאת ביחס לדברים ואנשים השונים ממנו. מצד אחד יש רצון להתבדל כדי לשמור על הזהות העצמית, ומהצד השני יש רצון להתקרב כדי לצמוח ולגדול. המתח שבין שני הקולות הוא מתח החיים, שלעולם אינם פשוטים אך תמיד מאתגרים.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים