וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם

(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: (כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ: (כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:

(פרק יח)

עצת יתרו לפתיחת בתי דין רבים, נועדה להקל על משה, אך נועדה גם להועיל לעם. הסכנה שהצביע עליה יתרו היא: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ", כלומר, העתיד הצפוי, אם המצב ימשיך ללא שינוי, יפגע גם במשה וגם בעם; ממילא הפתרון יועיל לשניהם: "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".

אולם בעוד התועלת למשה היא ברורה, התועלת לעם זוקקת הבהרות.

נעיין בדברי רשב"ם:

וציוך אלהים - כשיצוך אלהים לשופטם, ויכולת עמוד על ידי מסייעיך, וגם כל העם הזה הנצב עליך מן הבקר ועד הערב יבא מהרה איש איש אל ביתו בשלום.

לדעת רשב"ם, יש בעצתו של יתרו תועלת לעם בחסכון זמן. אם כעת, כשמשה שופט לבדו, כל ההתנהלות אורכת זמן רב, לאחר פתיחת בתי דין רבים "יבא מהרה איש איש אל ביתו בשלום".

לעומת זאת, ראב"ע לא ראה בעצתו של יתרו רק תועלת טכנית לעם, אלא תועלת חברתית:

וטעם 'וגם כל העם הזה' כי בעלי הריב שהיו נצבים לפניו, יש מהם שלא יוכל לדבר אליך לשפטם, והנה בשובם לאהליהם תתחזק המריבה ביניהם, רק עתה יבא כל אחד על מקומו שהוא אהלו בשלום.

התארכות ההליך השיפוטי גורמת לחיזוק המריבות בין בעלי הריב, ולעומת זאת הליך שיפוטי מהיר מרגיע את המצב. כשמשה שפט לבדו, ברור שלא יכול היה לשפוט בענייני כל האנשים שהמתינו "מן בקר עד ערב", ממילא "בשובם לאהליהם - לאחר המתנה מייגעת וללא פתרון למריבה - תתחזק המריבה ביניהם". פתיחת בתי דין רבים תועיל לזירוז הליכי השיפוט ולהפגת המתח המזיק.

כדברים האלה כתב ראב"ע גם בפירושו הקצר:

כאשר יהיו דיינים וידונו בין אדם לחברו תכיר כל מריבה ויהיה שלום ביניהם; כי אתה לבדך לא תוכל לדין, כי עם רב הוא, והנה לא יהיה ביניהם מוכיח, וכל איש יבא אל אהלו, ואיננו בשלום עם חברו.

הרמב"ן מעלה בעיה חברתית חמורה עוד יותר, שעצתו של יתרו עשויה לפתור:

וטעם ושפטו את העם בכל עת - כי בהיות להם שופטים רבים ילך העשוק אל השופט בכל עת שירצה וימצאנו מזומן, כי אליך לא יוכל להתקרב בכל עת מפני ההמון הגדול אשר לפניך והטרדה הגדולה אשר לך, ורבים מהם יסבלו החמס הנעשה להם מפני שלא יזדמן להם להגידו לך ולא ירצו לעזוב מלאכתם ועסקיהם עד בא העת הפנאי שיוכלו לגשת אליך. וזה טעם 'איש על מקומו יבא בשלום', כי עתה מפני שלא יוכלו לגשת למשפט בכל עת לא ינוחו בשלום, כי זה פתח לגוזלים לעשות חמס ולעושקים לעשות מריבה.

התארכות ההליך השיפוטי גורמת להתייאשות ממנו. אדם שיודע שכדי לתבוע תיקון לעוול שנעשה לו, יצטרך להמתין זמן רב, עלול לוותר על התביעה. מצב זה אינו רק בעיה אישית לאדם שהפסיד ממון כתוצאה ממערכת שיפוטית איטית; זוהי בעיה חברתית קשה מאד. מצב זה מהווה "פתח לגוזלים לעשות חמס ולעושקים לעשות מריבה". לשון אחר: איטיות מערכת המשפט מעודדת (בשב ואל תעשה) את הפשיעה. גזלן שיודע שעד שיעמוד לדין, אם בכלל, יעבור זמן רב, אינו נרתע מלגזול.

עצתו של יתרו, לדעת הרמב"ן, משמשת, איפוא, גם כאמצעי המונע (או לכל הפחות מפחית) פשיעה.