פרשת פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה לסמל לפרשה סתומה שטעמיה נסתרים. העובדה הספרותית היא כי אפר של פרה אדומה שלא עלה עליה עול, הוא המטהר את אשר נטמא במגע עם המת. אבל למה?!
כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה. אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. (קהלת ז' כ"ג)
את דברי קהלת אלה דרשו חכמים כמוסבים אל פרשת פרה אדומה, שאי אפשר לעמוד על פשרה. במדרש תנחומא, סיפור נוסף הנוגע בהעדר טעם ונימוק לפרשה:
מעשה בגר אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: "אילין מילייא דאתון עבדין (דברים אלה שאתם עושים) נראין כמין כשפין: אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואם אחד מכם מטמא מת - מזין עליו שניים ושלוש טיפין ואתם אומרים לו 'טהרת'".
א"ל: "נכנסה בך רוח חזזית (תזזית) מימיך?".
א"ל: "לאו".
א"ל: "שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית?".
א"ל: "הן".
א"ל: "ומה אתם עושים לו?".
א"ל: "מביאין עיקרין, מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת".
א"ל: "ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו היא רוח הטומאה, דכתיב: 'וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', מזין עליו מי נידה, והוא בורח".
לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו: "רבינו, לזה דחית בקנה - לנו מה אתה אומר?".
אמר להן: "חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה'!
המוות הוא תופעה סתומה, האדם למרות היותו יצור תבוני ומודע איננו מסוגל להבין אותו. החי יכול להתבונן בחי אחר ולזהות את מותו, אך איננו מסוגל להכיר באפשרות מותו שלו בגוף ראשון. את היש אנחנו מבינים, נותנים עליו את עול התבונה. אך המוות לא נותן לנו לשים את עול התבונה עליו, נותר חופשי מתפישה ומהכרה. האדום מזכיר לנו את הדם, שעל פי התורה הוא הנפש. ( 'הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ' דברים י"ב כ"ג). המוות, היפרדות הנפש מהגוף, אפשרות הישארות הנפש - כל אלה הן חידות הנותרות ללא פתרון למרות אלפי שנות התבוננות:
מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ? (קהלת ג' כ"א)
הפרה האדומה שלא עלה עליה עול, מהווה סמל לחידה שאי אפשר שיהא לה פתרון. למרות שאי אפשר לתת לה פתרון, אפשר להגיב למוות. פרשתנו - אם נתבונן בה ממעוף הציפור, חושפת מערכת שלימה שאפשר להבינה כתגובת שרשרת למוות. מיד לאחר פרשת פרה אדומה, מופיעה פרשת מות מרים:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. (במדבר כ' ב')
רש"י עומד על סמיכות הפרשיות:
למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת (על פי התלמוד, מועד קטן כ"ח).
אנחנו נבחר פשר אחר, ראשוני יותר, לסמיכות הפרשיות. לאחר פרשת פרה אדומה העוסקת במוות באופן כללי, בא סיפור פרטי של מוות, מות מרים. מיד לאחר סיפור מות מרים, מסופר סיפור ריב המים:
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה?! לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. (כ' ב'-ה')
רש"י כותב:
'ולא היה מים לעדה'. מכאן שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים.
אנחנו נציע פשר אחר לסמיכות: הריב איננו תוצאה של מחסור אובייקטיבי. יש ובשעת מחסור אין ריב, ויש ובזמן של שפע פורצת מריבה. מות מרים גרם להיעלמות הדמות הנשית שבין שלושת האחים שהובילו את העם (משה אהרון ומרים). בהעלם הרכות, מתגלה אי התאמה למציאות. עתה בולט המחסור, גורם לאי שקט המתבטא במריבה. ייתכן שגם לפני מות מרים לא היו מים, ובכל זאת לא היתה מריבה. מות דמויות משמעותיות, גורם לאי התאמה למציאות. הדמויות המשמעותיות, בין אם הן דמויות הוריות, דמות בני הזוג או דמות המנהיגים, מעלים את המתווכים בין האדם ובין המציאות. אלה הלוקחים את אי ההתאמה ומרככים אותה. על כן מיד פורצת המרירות ובעקבותיה הריב.
בתגובה למריבה, נקראים משה ואהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. אך משה כושל, מכה בסלע וכך מוציא ממנו מים. קולמוסים רבים נשתברו במשך הדורות, בניסיונות חוזרים ונשנים להסביר את חומרת חטאו של משה. המקרא עצמו תולה את החטא בהעדר אמונה:
יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. (כ' י"ב)
אמונה בשפה התנ"כית איננה אמונה בקיומו של מישהו. אין באופק של הדמות התנ"כית אפשרות שלא להאמין בקיומו של אלוהים. אמונה בשפה הזאת קרובה יותר לאמון. הפסוק המצוטט מורה כי העדר האמון גרם להעדר ההקדשה, אילו היה למשה אמון בריבונו של עולם, היה מקדיש ומרומם את בוראו. עתה שלא היה לו אמון, לא הקדיש אותו. מדוע הכאה בסלע פחותה מהדיבור? יש שיאמרו כי בקטגוריה הסיבתית בה אנחנו משתמשים כדי לפענח את המציאות, קל יותר לתת קשר סיבתי בין הכאה לנביעת מים מאשר לקשר בין דיבור ליציאתם. אני מציע מבט אחר: מבחינה סיבתית, שתי המערכות שקולות: הוצאת מים על ידי דיבור והוצאתם על ידי הכאה. ההבדל הוא מבחינת דמות המנהיג. האיש השליו המדבר בשקט אל הסלע, מרגיע בשקט שלו את מהומת הנפש של אנשי הריב. לעומתו, האיש הכועס מלחיץ את אנשי הריב. משה רגוע היה מקדיש ומעצים את שולחו, משה הלחוץ והכועס מעמיד גם את שולחו בעמדת הרגזה והטרדה. הרי לנו אפקט השרשרת: מות מרים הפחית את המרכיב הרגוע והמרגיע החם והאימהי בעם. כתוצאה מכך פרץ ריב, וכתוצאה אחרת מכך - משה מגיע בלחץ כעוס ולא ברכות מרגיעה.
מיד לאחר מכן, מסופר על הבקשה של משה מאדום לעבור בגבולו:
נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ. (כ' י"ז)
הבקשה נתקלת בסירוב. כשאין התאמה בין האדם לעצמו (משה), אין התאמה בין האדם לקהילתו (הריב), ואזי גם אין התאמה בין האדם והעם אותו הוא מייצג לבין העם האחר. אפשרות אלטרנטיבית היתה - משה היה מוצא את הרכות בתוכו, מגיב בשלוות הנפש לאנשי הריב, ואנשי אדום היו נענים לבקשתו ונותנים לעם לעבור בגבולם.
אי ההתאמה מתעצמת. מיד לאחר מכן מסופר על מות אהרון:
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (כ' כ"ט)
המון רגש בוקע מבין מילות הפסוק. חכמים דרשו כי אהרון היה אהוב על העם בהיותו איש שלום, משה היה המנהיג החמור והתובעני. הנה עוד מעטפת רכות מקולפת מהעם, והוא נותר חשוף ופגיע. גם בפרק הבא (כ"א) ממשיכה מסכת אי ההתאמות. הכנעני נלחם בישראל, עוד מריבה בין העם ובין מנהיגיו ('למה העליתונו?!', עוד עם לא נותן לישראל לעבור (האמורי).
אם נסקור בסקירה אחת את הפרשה, נמצא כי היא פרשת אי ההתאמות בין הפנימי לחיצוני. ראשיתה בפרשה כוללת, פרשת המוות, שהיא אבי אבות אי ההתאמה שבין האדם ובין העולם שאל תוכו הוא מוטל. מה יעשה האדם אל מול שרשרת קורסת זו של אי התאמות? כנראה שהאפשרות היחידה היא לבחור בהיפוך: לבחור בחיים. אך מהם החיים? החיים - על פי הפרשה הזאת - הם היכולת להתאים את הפנימי לחיצוני. לא לכעוס על מה שלא מתנהל על פי הקצב הפנימי שלי, אלא להרגיע את החיצוני ולהתאימו לתנודות החיים. כמו תינוק שאביו ואמו מרגיעים את בכיו בכך שהם מנענעים אותו בקצב ולקול מלמול, כך היה על משה להרגיע את העם. אז, למרות מות מרים ומות אהרון, היה מצליח לפוגג את המריבה מבית, לשכנע את אויביו מחוץ לתת לו לעבור. משה לא נכנס לארץ, אך העניק לבני עמו שיעור בשקט נפשי ורוגע היכולים לשנות את המציאות או לפחות את יחסו של האדם אליה.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים