ספר בראשית - מסע רוחני

בין דרכי ההסתכלות על ספר בראשית בכללותו נמצאת זו הרואה אותו כמסע רוחני בחיפוש אחר הדרך האידיאלית לחיי האדם המאמין והחפץ לשרת את הקב"ה.

הבה ונבחן את הדמויות הבולטות והדומיננטיות בספר זה שמשתרע על לא פחות מאשר 2,309 שנים, ונראה כיצד כל אחד מהם תורם את תרומתו להשגת האידיאל האנושי. לדעתי, הדמויות המייצגות אבי-טיפוס שונים להתנהלות האדם על פני האדמה הינם חנוך, נח, אברהם, יצחק, יעקב ויוסף.

חנוך היה היחיד בכל ספר בראשית שסוף חייו עלי אדמות מתואר בפסוק יחידי: "ויתהלך חנוך את-האלהים ואיננו כי-לקח אֹֹתו אלהים" (בראשית ה, כ"ד). חז"ל הבינו את משמעות הפסוק הסתום הזה בכך שחנוך היה צדיק. אך, היתה באופיו נטייה להיחלש על ידי השפעות החברה מסביבו. הקב"ה ראה זאת, ובחסדו הגדול החליט למנוע ממנו את נפילתו על ידי לקיחתו מן העולם הזה בהיותו "רק" בן 365 שנה. חנוך היה הצעיר ביותר "במותו" מבין כל אנשי בראשית עד נח, מלבד הבל שנרצח.

נח היה נינו של חנוך. הוא לבטח שמע על הסבא רבא שלו שהלך לעולמו ששים שנה לפי לידתו. נח ראה שדרכו של חנוך - מעורבותו בחברה רעה -- היתה מסוכנת מדי. הוא החליט שהדרך הבטוחה יותר להתנהלות חייו הינה להתבודד מכל האנשים שבסביבתו, ובכך להישמר מן ההשפעות הרעות שלהם עליו. ובכן, נח שמר על צדקתו ותמימותו על חשבון מעורבותו בחברה אשר סביבו.

אחרי נח בא תור האבות לפלס דרך רוחנית ברמה גבוהה יותר עלי האדמה. אברהם הטביע את מושג החסד שבו הוא הצטיין. בכל מעשיו בלט חסדו הגדול. אך נשאלת השאלה - האם חסד בלבד הינו תמיד במקום, והאם ראוי לדבוק בחסד להזנחת מידות אחרות? למשל, כבר בתחילת דרכו כאשר ציווהו ה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" החליט אברהם לקחת עמו בחסדו את לוט אחיינו ומשפחתו, בניגוד לאותו צו אלוקי שקרא לו להתנתק מכל בית אביו. מסתבר שכל עוד לוט היה עמו, ה לא דיבר עם אברהם. אבל מיד "אחרי הפרד-לוט מעמו" הבטיח לו הקב"ה את כל ארץ כנען לו ולזרעו עד-עולם. לוט לא היה אמור להיות חלק מתוכניותיו של הקב"ה לאברהם ולצאצאיו, וצירופו רק סיבך את חייו של אברהם ושל עם ישראל. מעשה אבות סימן לבנים, כי גם משה רבינו לקח עמו את הערב-רב בניגוד לרצונו של הקב"ה. ואותו ערב-רב היה למוקש לבני ישראל לכל אורך הדרך, במיוחד בחטאם הגדול מכל -- חטא העגל.

בחיפוש אחר הדרך האידיאלית, בחר יצחק, בנו של אברהם, את מידת הדין. זו מידה המתאימה לבודדים - לצדיקים גמורים הקרובים ביותר לה בכל רמ"ח אבריהם, בכל עת וכל שעה. לבני אנוש ברמה רוחנית נחותה יותר, מידת הדין נראית מעל כוחותיהם הרוחניים.

בנו של יצחק, יעקב אבינו, בחר לשלב את מידות אבותיו - חסד ודין - ולדבוק באמת בדרך הטובה ביותר לניהול חייו. יתכן שאחרי שהוא נאלץ ע"י אמו לרמות את אביו כדי לזכות בברכת הבכורה, ואחרי שהוא נפל קורבן לרמאויותיו הרבות של לבן, אימץ יעקב את דרך האמת -- עד הסוף. הוא לא הסתיר את אהבתו היתרה לרחל, לא הסתיר את אהבתו היתרה לבנה יוסף, ואפילו בסוף ימיו גילה יעקב את האמת הצרופה לבנו יוסף לגבי דירוג גדולתם של בניו - מנשה ואפרים.

דבקותו של יעקב באמת, גם כאשר היא הֵפֵרָה את שלום ביתו, היתה למעשה הכלי שבו בסופו של תהליך הוא וכל צאצאיו ירדו מצרימה, כדי לקיים את נבואת ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ידע תדע כי-גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, י"ג). לולא שנאת האחים שנבעה מהפעלת האמת הצרופה ע"י יעקב, יתכן שבני ישראל היו יכולים לקיים את ארבע מאות שנות עבדותם בארץ כנען, בתנאים מועדפים, כי גם היא היתה "ארץ לא להם" עד תום אותה תקופה.

יוסף, בנו של יעקב, סבל מאוד בסופו של דבר מאותה אהבה יתרה של אביו, אהבת אמת שהוא הפגין כלפי בנו הבכור מרחל אהובתו. יוסף למד על בשרו ששלום בית דוחה אמת, ולכן רבים מן המפרשים סוברים שהוא מעולם לא נשאר עם אביו ביחידות, כדי שלא יאלץ לומר לו את האמת - כיצד אחיו רצו לרצוח אותו, ובסוף מכרו אותו כעבד. בחכמתו יוסף החזירם בתשובה והחזיר את שלום הבית לבית ישראל. בשלהי ספר בראשית מסתבר שהמידה המשולבת "שלום בחכמה" הינה המידה הנשגבת ביותר - לפחות עד הופעתו של איש אחר בספר אחר.

המידה המושלמת ע"פ ספר בראשית, גם היא מתגלה כחסרה, כי בספר הבא - שמות - מופיע האיש הגדול מכולם, משה רבינו. מידותיו הגדולות של אותו איש אלוקים היו ענווה וקנאות לה. בהן הוא הצטיין לכל אורך הקריירה הייחודית שלו. ומכיוון שלא היה אי פעם איש כמשה, מידותיו הייחודיות - ענוונותו וקנאתו לה הן הן המידות האידיאליות לכל בני ישראל מאז ועד עולם.

מסקנה סופית בדיון זה: נראה שישנה היררכיה של מידות שבראשן ענוה, וקנאות לה, תחתן נמצאות שלום בחכמה, ותחתן אמת, דין וחסד. כולן חיוניות כדי לבנות אדם רוחני - אבל חשיבותן קיימת בהיפוך לסדר הופעתן בתורה.