לאחר מות יעקב חששו האחים מנקמת יוסף על מעשיהם. הם חשדו,שטוב ליבו של יוסף והשפע הרב שהוא הרעיף עליהם, נבע מנוכחות אביהם, ולא ממחילה אמיתית מצידו: "ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו על כל הרעה אשר גמלנו אותו". לכן הם הודיעו ליוסף: "אביך ציוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך"(בראשית נ,טו-יז). התורה אינה מזכירה ציווי כזה של יעקב לפני מותו. היא אינה מציינת, שיוסף סיפר לאביו את כל אשר עוללו לו אחיו, לכן יעקב לא נדרש לציווי כזה. האחים היו משוכנעים שיוסף סיפר לאביו על מעשיהם, ועל כל הקורות אותו מאז עזב את ביתו, עד לפגישה המחודשת אתו. הוא הרי הוציא את דיבתם רעה אל אביהם עוד בהיותו נער בן שבע עשרה. אם על מעשי האחים שאין בהם ממש כך, על מעשים שיש בהם ממש קל וחומר! מחשש לשלומם, הם בדו את סיפור הציווי של יעקב . יוסף ידע שציווי כזה לא יכול היה לצאת מפי יעקב, מכיוון שהוא לא סיפר לאביו על מעשי האחים בדותן. הוא הבין שהם נקלעו למצוקה נפשית, והגיב בהתאם כשפרץ בבכי. האם היה זה מוצדק מצד האחים, להשתמש בדבר שקר בגלל הדאגה לשלומם ?
התורה מתייחסת במספר מקומות לנושא הקשור באמת ושקר. בעשרת הדברות כתוב: "לא תענה ברעך עד שקר"- בדיון משפטי. בפרשת משפטים נכתב: "מדבר שקר תרחק". פסוק זה הממוקם בין הפסוק: "לא תטה משפט אביונך בריבו", לבין: "ושחד לא תקח", מכוון אף הוא לשופט היושב בדין (אבן עזרא). בפרשת קדושים נאמר: "לא תגנבו ולא תכחשו לא תשקרו איש בעמיתו". מפסוק זה לומדים איסור שבועת שקר בבית דין - אם גנבת סופך לכחש סופך להשבע לשקר (רש"י).
האיסור לשקר והחובה לומר אמת, הכלולים בתרי"ג המצוות, חלים על הדיינים והעדים בדיון משפטי בבית הדין. ההלכה אינה מתייחסת לאיסור השקר והחובה לומר אמת, כמצוות עשה או כמצוות לא תעשה בחיי היום יום. יש כמובן פגיעה בהתנהגות המוסרית, ופגיעה ב: "ועשית הישר והטוב בעיני ה אלוקיך", כאשר משתמשים בשקר, אך אין היא נחשבת לעבירה שיש עמה עונש, בדומה לעבירות: לא תגנוב, לא תנאף וכ"ו. כך ניתן אולי להסביר את התופעה, שאנשים מוצאים צידוק מוסרי כשהם נאלצים להשתמש בשקר, בדרכים נפתלות ומגוונות.
התורה מתארת מקרים, שבהם ערך האמת נדחה מפני ערך נעלה ממנו. כאשר אברהם ושרה מתבשרים על הולדת הבן נאמר: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן". מפני כבודו של אברהם, וכדי לשמור על שלום בית, הקב"ה בעצמו שינה את דברי שרה כאומרת: "האף אמנם אלד ואני זקנתי"(שם יח,יב-יג), בפנותו לאברהם. ערך האמת נדחה, מפני ערך כבוד האדם וערך שלום בית. הקב"ה שולח את משה לפרעה בבקשה: "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה אלוקינו", כאשר בפועל הכוונה הייתה: "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והפריזי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג,יז-יח), כפי שנתבשרו זקני ישראל קודם לכן. ערך האמת נדחה מפני ערך גאולת ישראל. אברהם ויצחק ביקשו לומר "אחותי היא" על נשותיהם, כאשר נשקפה סכנה לשלומם, במצרים ובארץ הפלישתים. ערך האמת נדחה מפני ערך שלום הבריות.
גם חז"ל ראו באמת ובשקר ערכים יחסיים ולא ערכים מוחלטים. במסכת כלה (ט,א) יש דיון בין ב"ה לבין ב"ש, כיצד להגיב למראה כלה לא יפה. ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה. אף על פי שדברי ב"ה הם שקר לבן, כך יש לנהוג להלכה. ערך האמת נדחה מפני ערך כבוד האדם וערך השלום בין בני הזוג .
בנושא הציווי של יעקב, פרי המצאת האחים אומרים חז"ל: "ר שמעון בן גמליאל אומר גדול השלום שאף השבטים דיברו דברים בדויים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים" (מדרש רבה בראשית ק,ט), ובמסכת יבמות (סה) נאמר:"אמר ר אילעה מותר לו לאדם לשנות בדבר שלום שנאמר אביך ציווה וגו. ר נתן אומר מצווה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו, (כאשר שמואל התבקש להמליך את דוד והוא חשש מנקמת שאול. הפתרון:"ויאמר ה עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה באתי"-שמואל א ,טז) . דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי". ערך האמת נדחה מפני ערך השלום.
כל אחד צריך למצוא את הפשרה המוסרית בין ערכים חשובים ושונים. התורה מראה לנו את הכיוונים הרצויים. הדרך הרצויה היא הפשרה בין הערכים, כדי להגיע למצב ש"האמת והשלום אהבו". ערך האמת ישאר ערך מכובד, גם אם כתוצאה ממצב נתון, הוא יידחה מפני ערך אחר, חשוב ממנו באותן נסיבות.
פשרה זאת נועדה לאנשים שעשיית הישר והטוב היא נר לרגליהם. היא לא נועדה לשרלטנים, העושים פלסטר מפשרה בין הערכים, כדי לקדם אינטרסים אישיים .
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"