´וגונב איש ומכרו´ – האם ניתן לסלוח בלב שלם?!

יעקב אבינו מת, הסתיים מסע הלוויה והקבורה בארץ ישראל וחזרה משפחת יעקב למצרים. ופתאום דרמה חדשה:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹ-הֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בר' נ)

איך הגענו למצב כזה? כבר 17 שנה נמצאים יוסף ואחיו יחדיו במצרים והנה לאחר מיתת אביהם הם פוחדים שמא יוסף יהרגם!

אומנם מצאנו כבר דפוס התנהגות כזו השומרת בליבה את הנקמה והרצון להעניש אח לאחר מות האב אצל עשו

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:

אבל סביר להניח שהתנהגותו של עשו העידה על כוונותיו ועל הדברים ש 'אמר בלבו' עד כדי כך שרבקה אמו הבחינה בהלך מחשבתו גם אם הדברים לא נאמרו במפורש ולא יצאו מפיו. לכן היא דאגה לשלוח את יעקב בנה לחרן למשפחתה כדי להצילו.

האם ייתכן הדבר שכך נהג גם יוסף? האם מעשיו בחיי היום יום הסגירו או למדו על כוונות זדון ונקמה שכאלו. האם התנהגותו החיצונית שידרה משהו על מחשבותיו הטורדות את לבו שהיה בהם גוון של שנאה ובוז לאחים? האם היה מקום לחששם זה של האחים האם הייתה לו אחיזה במציאות?

מתוך תשובתו של יוסף לאחים מוכח מעל לכל ספק שהוא לא חשב לפגוע בהם והדבר כלל לא עלה בדעתו: "אל תראו אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם...". לא רק שלא יזיק ויפגע בהם אלא אדרבא ידאג לחסרונם.

אם כן מה גרם לאחים להרגיש ולחוש פחד כזה אחרי 17 שנה, ולפנות לרגשותיו וללבו של יוסף "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם"?

בתורה יוסף מתואר כאדם רגיש. חמש פעמים מסופר עליו שהוא פורץ בבכי. בראשונה כאשר הוא שומע את הוויכוח בין האחים על נטילת האחריות למכירת יוסף. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ ...וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ ..."(בר' מב, כא-כד)

בהמשך בפגישתו עם בנימין "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה" (בר' מג, ל)

בשעה שהתגלה לאחיו " וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בר' מה, א). שוב כאשר נפגש עם יעקב אביו לאחר שנות הפרידה הרבות "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בר' מו, כט). ובפעם האחרונה כאשר חושדים בו האחים שיתנכל להם ו"ַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בר' נ) אומנם סביר שכל אדם מן היישוב היה מתפרץ בבכי בשעות כאלו, ובכל זאת כשהתורה מתארת זאת יש בכך הדגשה על אופיו הרגיש של יוסף.

לכן אפשר שיוסף אומנם מבחינה שכלית סלח להם. כאדם מאמין החש את יד ה' בכל עת בודאי הבין שזו הייתה התוכנית האלוקית בכדי להציל את משפחת יעקב מרעב, וכפי שאמר לאחיו במפורש: " כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" וחזר והדגיש "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹ-הִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" . בשכל, באמונה, בהבנת המציאות האלוקית יוסף הבין היטב את מהלך העניינים וסלח לאחיו. אך כנראה בלב משהו נשרט. שריטה זו גם אם הצליח יוסף לא להחצין אותה אי אפשר היה שלא לחוש בה כלל.

"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" זוכר הוא גם זוכר את אותם רגעים בהם שכב בבור והתחנן על נפשו. זועק הוא את קריאתו של עמוס "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" ושואל את עצמו כל העת האם בשביל עשרים כסף, (שני כסף לכל אחד מהאחים) יכולים היו למכור אותי?!. אחים המתעלמים מזעקות השבר וקריאה לעזרה של אחיהם הצעיר הנמק בבור בעוד הם ַ"ויֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בר' לז, כה), קשה גם קשה למחוק את מעשיהם כלא היו. טראומה כזאת כנראה אדם רגיש כיוסף לא יכול לשכוח. את הסליחה והחזרה בתשובה שהשכל קיבל באהבה, קשה היה ללב לעכל. המצוקה הנוראה על העוול שהאחים עשו לו, לא התרפאה כליל בליבו. למרות שלא התכוון יוסף כלל להביא לידי ביטוי מעשי או סמלי את צערו זה, ואת כאב הלב שנשאר בלבו אפשר היה אולי ברמזים דקים שבדקים לחוש בכאב שלא נשכח. אומנם לא נקימה ולא נטירה יש ואף לא שנאת אחים חס וחלילה בלבו, אלא קושי רגשי למחוק את מאורעות העבר שנחרטו בנפשו. האחים שהיו אטומים לרגשותיו בעודו בבור, כן חשו בחושיהם הדקים את השבר שכנראה לא נרפאה לגמרי וחששו מהשלכותיו.

איך שלא נסביר את הדברים, בין אם נאמר שעדיין נשארה צלקת בלבו של יוסף ועל כן חשדו בו אחיו, ובין אם נאמר שלא רק בשכלו סלח להם אלא גם בלב שלם ואוהב מחל ושכח יוסף את אשמת אחיו, אמירתם 'אביך ציווה לפני מותו...' היא טרגדיה רצינית. שהרי האחים נאלצים לשקר 'מפני השלום' ולהשתמש בזכרו של יעקב כדי למנוע מיוסף משהו שכלל וכלל לא חשב לעשות להם, "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי".

לאחר שמציעים האחים ליוסף "הננו לך לעבדים" עונה להם יוסף "כי התחת אלוקים אני"

מסביר זאת הנצי"ב "כי התחת אלקים אני":

הלא אתם עבדי אלקים, וכאשר תהיו עבדים לי, הלוא אני מקפח כבוד שמים, ומקבל את עבדיו לי לעבדים, והיאך אפשר לעשות כן? הבמקום אלקים אני, שאקבל את עבדיו לי לעבדים?

וכדרך שאמרה תורה בספר ויקרא (כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם!", ואין רצון הקדוש ברוך הוא ואין כבודו שיהיו נמכרים לעבדים לזולתו.

יש בתשובתו זו להם עוקץ נסתר. למכור אדם לעבד, זה מעשה בלתי מוסרי ואנטי דתי. ואני אינני נוהג כך. (מי כן נהג כך?!), אך המסר הגלוי והברור בדבריו לאחיו הוא – כולנו בניו של הקב"ה ומשימת עבודת ה' לפנינו. מבטינו לעתיד להחיות עם רב בדרך של 'כי לי בני ישראל עבדים' – לקב"ה בלבד.

יוסף כמי שתפקידו להכין את גלותם של ישראל במצרים, זוכר אומנם בעל כורחו את מאורעות העבר אבל מצליח להפנות את המבט קדימה, לכיוון של אחדות בעבודת ה'. וזהו המסר שבסיום ספר בראשית, גם אם ברגש ישנן עכבות, טענות צודקות כנגד אחים המפלים לרעה, המתייחסים בזלזול לאחיהם בשרם, השכל מבין שהשאיפה לאחדות גוברת.