נאום הפרידה של יעקב אבינו לבניו הוא ללא ספק אחד משיאיה של השירה המקראית. בשפה פיוטית יפהפייה, גבוהה אך תמציתית, רוויה בדימויים ואסוציאציות מעולם הטבע, החי והצומח, מסכם יעקב את מפעל חייו. שירת פרידתו מתבוננת בעין פקוחה אל מאורעות העבר, אך פניה צופות פני עתיד. בין לבין, מקפלת היא בתוכה תוכחות מוסר ולקחים רבי עצמה (כמו גינוי חריף למעשה הנקמה הקולקטיבי של שמעון ולוי בשכם: "כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי"), אך גם שורות של נחמה ותקווה לעתיד פסטורלי ("וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה").
המתח החריף שליווה את יעקב כל ימי חייו אינו נעדר גם מאקורד הסיום. "מעט ורעים היו ימי שני חיי", מתלונן יעקב לפני פרעה, "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". אכן, בד בבד, בניגוד לאביו יצחק, "הניצול הראשון" מן העקדה, וסבו אברהם, שחלק מצאצאיהם "יצאו לתרבות רעה" (ישמעאל ועשו), ולא הלכו בדרכיהם, זוכה יעקב ללכת לבית עולמו כש"מיטתו שלמה": שנים עשר בניו, בנותיו (למעט שרח בר אשר, הן נותרו אנונימיות, בנות בלי-שם. ראו בראשית לז, לה), ובני בניו מקיפים את מיטתו. בנו האהוב, לא רק "שב הבייתה" אלא היה לנסיך מצרים. גם ה"גויים", מעניקים לאבי האומה הישראלית את הכבוד האחרון, "גם רכב גם פרשים". מספד גדול מאד. אם זו לא "נחת יהודית", לא ידענו נחת יהודית מהי.
כדרכו של מקרא, נוטה הוא לעתים קרובות להדגיש מסרים גדולים באמצעות שימוש במילה אחת, בודדה. "ברכות אביך גברו על ברכות הורי", מברך יעקב את יוסף, תוך שהוא מדגיש פעם נוספת את חייו הרעים לעומת אלה של אבותיו, וממהר להוסיף: "תהיינה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו" (מט, כו). מונח זה, "קודקוד", השגור בעגה הצבאית בת ימינו, אינו שכיח במקרא (הוא מופיע בכל התנ"ך כולו רק 11 פעמים, לרוב בהקשר של קללה). יוסף הוא יוצא דופן. גם יעקב בברכתו כאן, גם משה רבנו בנאום פרידתו (דברים לג, טז) "תבואתה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו", מעטרים אותו בכתר זה. במה זכה יוסף? האם רק המלכות והשררה גרמו?
בניסיונו להתמודד עם שאלה זו, מציע בפנינו התרגום שמיוחס ליונתן פירוש מופלא: "דהוה רב, ושליט במצרים, וזהיר ביקרא דאחיו". ובכן, לא רק השררה והשלטון, אלא זהירותו בכבוד אחיו, היא שגרמה. כמנהיג כל יכול, יכול היה יוסף לנצל את כוח השררה שבידו לנקמה באחיו, אך נמנע מעשות כן. במקום זאת הרעיף עליהם רוב אהבה ואחווה, שלום ורעות.
דומה שלא לחינם, ובצורה אירונית משהו, סמכו חכמים לפרשה זו הפטרה (מלכים א, ב) שמתארת את ימיו האחרונים של דוד המלך. בניגוד ליעקב ויוסף, מנצל משורר התהלים, רב השגב וההדר, את צוואתו למה שנראה בעיני בשר ודם כהוראות טכניות יבשות או, חמור מזה, עריכת חשבונות קטנוניים, כלכליים ואישיים, עם אוהביו ואויביו: "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה... ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד... והנה עמך שמעי בן גרא והוא קללני קללה נמרצת... ועתה אל תנקהו...".
גדולתו של יוסף אינה מתבטאת במלכותו. אפילו לא בצדיקותו, בעמדו בניסיון לפני אשת פוטיפר. ברגע האמת, מתגלה יוסף בגדולתו דווקא ביכולתו לכבוש את יצרו, להבליג, לסלוח. הוא זהיר מאד בכבוד אחיו. בחששו שמא יבושו וייכלמו בהתוודעו אליהם בפני המצרים, מצווה הוא: "הוציאו כל איש מעלי".
לפי המדרש (תנחומא ויחי), גילה יוסף גדלות רוח זו גם במסעו חזרה לארץ ישראל, בדרכו לקבור את אביו. משעברו ליד הבור שאליו הושלך בידי אחיו, ביקש יוסף להתעכב ולברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". אחיו חששו שמא מבקש הוא עתה להתנקם בהם, אך יוסף ממהר להרגיעם: "אל תיראו, כי התחת אלקים אנכי?" (נ, יט), ומיד בסמוך פעם נוספת: "ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. וינחם אותם, וידבר על לבם" (שם, כא). במקום נקמה ונטירה, דם ואש ותימרות עשן, יוסף משדר לאחיו-שונאיו משכבר הימים מסר רב עצמה של פיוס, שלום, נחמה, תקווה. זוהי גדולתו של מנהיג אמיתי, המבקש להיות "קודקוד" לאריות, ולא רק זנב לשועלים.