במרכז הדרמה המתחוללת בשליש האחרון של ספר בראשית, נפרשת מסכת היחסים המורכבים, הבעייתיים והסבוכים בבית יעקב אבינו. המחנאות השוררת בו בראשית הדרך, מציבה בראשיתה את יוסף הבודד, "נזיר אחיו", ובהמשך את יוסף ואחיו, על החשדנות והמתח שביניהם והאווירה הקשה, לעתים מורעלת.
בדברים שנשא בקיץ האחרון, עמד מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", על גורם אחד, מפתיע במקצת, המשתלב בטרגדיה רבת גוונים זו, והוא הבכי. בצבעים עזים, תיאר הרב ליכטנשטיין את מקומו המרכזי של הבכי בסיפור חיי יוסף, ועמד על משמעותו. להלן נביא את תמצית הדברים.
נוכחותו של הבכי מורגשת לאורך הדרך, והוא מרים ראש בכמה צמתים קריטיות, אם כתגובה ואם כיוזמה. אמנם לא בסימטריות. האחים ככלל, אינם בוכים. הם מהווים קבוצת אנשי מעשה, מקצוענים. קבוצה מגובשת הפועלת בצוותא, מתכננת, מבצעת, מאלתרת ומתמודדת, נטולת חולמנות רומנטית ורגשנות תוססת. פרט לבנימין בן הזקונים, כל האחים עסוקים כרועי צאן ביישובו של עולם, בבניית תשתית - כפי שהדגישו חז"ל - לכנסת ישראל העתידית. גם בשעות קשות, רוויות אימה וחרדה, הם יודעים לתכנן, ולעת הצורך לתחבל תחבולות. כך, למשל, באחת התמונות שחותמות את פרשתנו: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו, וישובו אל יוסף לאמר: אביך ציווה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם... כי רעה גמלוך ועתה שא נא פשע "גם באותה שעה קשה, אין האחים חוצים את הרוביקון שבין תחינה לדמעה. כך במפגש הזה, כך במפגשים אחרים. האחים אינם בוכים.
אכן, הבכי אינו סימטרי. לעומת מה שנראה, כביכול, כאדישות מצד האחים, מופיע יוסף לעינינו כשהוא בוכה לרוב. לא פחות משמונה פעמים הוא נותן ביטוי לרגשותיו, פורקן לדמעותיו. כך, בתחילה, כשאחיו מופיעים לפניו: "ויסוב מעליהם ויבך"; כך, כשמביאים אליו את בנימין: "כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות". כך, במפגש הדרמטי ביותר: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי... ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". גם בסוף אותו מפגש, בוכה יוסף פעם נוספת, והפעם, בצוותא עם אחיו: "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ויבכו אחיו אתו". במפגש נוסף, עם יעקב אביו, בוכה יוסף שוב, והפעם לבדו: "ויאסר יוסף מרכבתו ויצא לקראת אביו גשנה, וירא אליו, ויפול על צואריו, ויבך על צואריו עוד". וכאילו לא די בכך, לסיום יש לפנינו שורה משולשת של בכיות לאחר פטירת יעקב: האחת, בעקבות הפטירה המיידית: "ויכל יעקב לצוות את בניו... ויגוע ויאסף את רגליו אל המיטה. ויגוע ויאסף אל עמיו. ויפול יוסף על פני אביו, ויבך וישק לו" (מט, לג-נ, א), בהמשך, יש בכי לא רק של יוסף אלא בכי ששותפים לו כל בני העם המצרי: "ויבכו אותו מצרים שבעים יום". בכי ציבורי לעומת הבכי האישי, הפרסונלי, של יוסף. ובחזרה למישור האישי והאינטימי, הבכי האחרון: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף... ותגובתו של יוסף: "ויבך יוסף בדברם אליו" (נ, יז).
הרב ליכטנשטיין עמד על כך, שניתוח מפורט יותר של כל בכייה ובכייה, מלמד שלא מדובר על בכי כתופעה מונוליטית, אחידה. מדובר במשהו מגוון, רב עומק. הן מצד אופיו ותכניו, הן מצד שורשיו. יש בכי של צער, ויש בכי של שמחה. יש בכי של אבל, ויש בכי של אושר. יש בכי של התמוטטות ויש בכי של התרגשות. בכי של קריסת מערכות, ושל הפעלתן; בכי של שברון לב, ובכי של הגיון לב. של חוסר אונים ושל אומץ, של תחנונים ושל ייאוש, של אשמה והלקאה עצמית ושל תשובה; של הסתגרות האדם הבודד ושל התקשרות לחבר; של אחריות עצמית ושל טקסיות ציבורית.
ועם זאת, הדגיש הרב ליכטנשטיין, עד שאנו עוסקים בבכיות ובמאורעות שליוו אותם, מתי יוסף בכה, לָמָה בכה, ולשם מה בכה, עלינו לתת את הדעת למקרים שבהם נמנע יוסף מלבכות.מתברר שבשעות משבר קשות, יוסף חדל להיות אותו רומנטיקן חולמני המוכר לנו מראשיתו של הסיפור, הוא שומר על קור רוחו, מתמודד ומתעלה, מגלה כושר הישרדות מרשים ביותר. יוסף נמכר לאורחת ישמעאלים, אך אינו בוכה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים על מר גורלו, הוא הופך להיות מאיש תועה, הֵלֶך שאך ביום אתמול תעה בשדה, לאיש מצליח, איש ביצוע, מנהל מוכשר.
גם כשמושלך הוא לבית הסוהר, יוסף מונע עצמו מבכי. גם כאן מגלה הוא כושר הישרדות מופלא. מכוחה של יכולת מעשית מרשימה, מגיע יוסף למצב שבו "את כל אשר הוא עושה - ה מצליח בידו". יוסף נשכח בבית הסוהר, נעזב על ידו חברו שבגד בו, אך אינו בוכה. אפילו בשעתו הקשה והמרה ביותר, כשהוא מושלך לבור נטול מים, השורץ - כפי שתיארו חז"ל "נחשים ועקרבים" - שומר יוסף על איפוק. לא מוזכר שם כל בכי. בתיאור המקורי של המעשה, כפי שהוא מתבטא בפסוקים, לא נשמע אפילו קול מחאה קל היוצא מפיו. רק בהמשך, מתברר שיוסף אכן התאמץ לבטל את רוע הגזרה ולא עלתה בידו. "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". אך גם כאן תחנונים היו, אך בכי - מאן דכר שמיה?
מתי אפוא החל הבכי? לא במרוצת כל המאורעות האלה, לא כתגובה על הצרות כשלעצמן. הבכי מתחיל כאשר הדרמה משתדרגת, כשיוסף מצוי במערכת פחות מסוכנת אבל הרבה יותר טעונה. פרשת המפגש המחודש - והפעם, כמובן, על בסיס שונה לחלוטין, בין יוסף לבין אחיו. היצרים המתנגשים, הרגשות המעורבים (ולא פעם סותרים), כל אלה מסעירים את רוחו של יוסף ובעוצמה רבתי.
תקופת הנתק בין יוסף לאחיו נמשכה למעלה מעשור שנים. יוסף מתגלה כמנהיג קשוח, נחרץ, נמרץ, איש הפרגמאטיות וההישגיות בהתגלמותן. יוסף בהחלט היה מסוגל למשול ברוחו, אך לא שמענו שנדרש לכך. מן הסתם, קיננה בתוך תוכו נימה של נוסטלגיה לבית אבא, הן לבית בו גדל, הן לאקלימו הרוחני. נוסטלגיה למשנתו ולערכיו של בית אבא, למקורותיו ולאווירתו. אכן, אף מעבר לזיכרונות הנוסטלגיים, מן הסתם קיננה בלבו של יוסף דאגה וחרדה אמיתית לרווחת אביו ולשלוותו. בכל אלה, לא היה כדי להבקיע את חומת שוויון הנפש והיסח הדעת, ונימת ההתרחקות והנתק הפיזי והקיומי שמתבטא בשמות שיוסף נותן לבניו - "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי", לצד שביעות רצון מופגנת שבשם השני - "כי הפרני א-להים בארץ עניי" מבטאת תחושה אמיתית למדי לצד הנוסטלגיה המדומה.
מציאות זו, של נתק ועיסוק בענייני המדינה, בבניין משפחה ובבניין בית, מציאות יומיומית של קציר הצלחות מרשים, תחושת כוח ועוצמה שמעניקים סיפוק אדיר, במציאות זו לא היה מה ולא היה מי שיעורר ביוסף את דמעותיו. וממילא אף לא היה צורך לעצור בעדן.
רק כשנפגש מחדש עם אחיו, התעורר הרצון ונוצר הצורך ולעתים, משלא שלט יוסף ברוחו, פרץ ממנו הבכי. במפגש זה, כל אותן רגשות שנדחקו והובלעו קמו לתחייה. כל מה שנשכח - חזר לתודעה. במקום "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" באה הזכירה: "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם".
יוסף זוכר את החלומות, על כל אשר אפף אותם, האווירה שמתוכה בקעו ועלו, ושרשרת המאורעות שהתגלגלה בעקבותיהם.במפגש מחודש זה נפתחה תיבת פנדורה שמכאן ואילך לא נסגרה עוד. מעבר לכל, יוסף אינו נאבק רק עם אחיו אלא עצמו, עם עברו, עם הווייתו, עם עתידו. ומשנאבק הוא עם עצמו, נפתחו לפניו, בין היתר, השערים שעליהם העידו חז"ל - אמנם בהקשר אחר, של נגישות האדם לקדוש ברוך הוא - אותם שערים שאינם ננעלים. "אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפילתי ה, ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש ".
המפגש שבו התוודע יוסף אל אחיו היה אמור להיות שעתו הגדולה של יוסף. כל ימיו חלם שאחיו ובית אביו יבואו לפניו, ישתחוו לפניו אפים ארצה, יבקשו, יתחננו. הכול יהיו תלויים בו. זו השעה שעליה חלם. ומה מתברר?
יוסף חשב שבמפגש זה יקרנו האחים מאושר. הוא מספר להם מיהו ומהו. "ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי! וייגשו. ויאמר: אני יוסף, אשר מכרתם אותי מצריימה. ועתה אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני א-להים לפניכם... וישלחני א-להים לפניכם, לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה, לא אתם שלחתם אתי הנה, כי הא-להים. וישימני לב לפרעה, ולאדון לכל ביתו, ומושל בכל ארץ מצרים. מהרו ועלו אל אבי, ואמרתם אליו: כה אמר בנך יוסף: שמני א-להים לאדון לכל מצרים. רדה אלי אל תעמוד. וישבת בארץ גושן, והיית קרוב אלי. אתה, ובניך, ובני בניך, וצאנך ובקרך וכל אשר לך. וכלכלתי אותך שם".
"אני אביא, אני אפרנס. אני אכלכל. אני אנהיג. אני אנווט". גם כלפיכם, אמנם אהיה חלק מכם, אך כולכם תהיו תלויים בי. אכן, מתברר שיוסף מגלה את לבו, את בכיו. הוא מסיר את המסכה מעל פניו, אך פתאום נרתע הוא לאחוריו.
במקום שיתחננו האחים לפניו, הוא מתחנן לפניהם. "גשו נא אלי". ואין נא אלא לשון בקשה. למה הוא מתחנן? והלא אותה שעה קשה ומרה, הייתה אמורה להיות נקודת השיא בחייו של יוסף, שעה של התגשמות כל התקוות והחלומות?
באותה שעה מתברר ליוסף מהו המחיר, האיום והנורא, ששילם עבור הצלחותיו, עבור השתלבותו בתרבות מצרים, עבור כל אותו איפוק. יוסף נותר בודד. מנוכר.
גם כאשר מבקש הוא ומחליט לצאת מבדידותו, להפסיק להיות מנוכר, הסביבה נותרת מנוכרת אליו. או אז מגלה יוסף מה גודל המחיר ששילם עבור הכוח והעוצמה שצבר. עבור היותו מושל בכל ארץ מצרים. עבור יומרתו להיות זן ומפרנס, מצווה ומכלכל.
נימה זו, כה טראגית לגבי יוסף, מקבלת ביטוי נוסף בהמשך הדרך. לאחר מות יעקב, יוסף בוכה פעם נוספת: "ויפל יוסף על פני אביו, ויבך וישק לו".
מן הסתם, באותה שעה נמלטה אנחת רווחה מפיו. מצד אחד, צער על אבא שנפטר. אכן, למה רק הוא בוכה? היכן כל אחיו? בנקודת זמן זו, ניצב יוסף במוקד הפרשה הקשה ביותר. כל אותה חרדה שליוותה אותו, התהום שנפערה בינו לבין אחיו, באה לביטוי.
הבכי האחרון, מלווה בסיפור מעין בדיוני שמספרים לו האחים: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף לאמר: אביך ציווה לפני מותו לאמור: כה תאמרו ליוסף: אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך, ויבך יוסף בדברם אליו".
בכיו של יוסף מובן. מה עוד עליו לעשות ולא עשה? מה עוד צריך הוא לעשות עבורם כדי שיאמינו בו? שישלימו עמו? שיאהבו אותו? שיתחברו אליו? יוסף מסיר את המסכה מעל פניו, חוזר לשורשיו. מתגלה, פורץ בבכי, מאחה את הקרעים. מה עוד עליו לעשות ולא עשה?
לאחר כל אלה ממשיכים האחים, אחיו-שלו, לפנות אליו מתוך חשדנות, פחד שמא יעניש אותם. "שא נא פשע אחיך". האם זוהי רמת האחווה שהם מייחסים לו? אכן, אין זו בדיוק נקודת ההתחלה של "ויוסיפו עוד שנוא אותו", אבל החשדנות הקמאית עומדת בעינה.
ברגע זה, בנקודה זו, מגלה יוסף את המגבלה שבכוח. את המגבלה שבעוצמה, ועד כמה הקשר האנושי, הקשר האישי, הקשר המשפחתי, עולים כהנה וכהנה מצד ערכם וחשיבותם, הן לאדם עצמו, הן לסביבה כולה, על פני הכוח והעוצמה. בסופו של דבר, היכן הוא הכוח, איפה היא העוצמה?
הכוח אמור לבוא לידי ביטוי בתלות. אכן, בסופו של דבר, מי תלוי במי? הם תלויים בו - בריבון, באדון, במושל, במשנה למלך - או שמא הוא זה שתלוי בהם, כמה לאהבתם, רוצה בקרבתם?
"ויאמר יוסף אל אחיו: אנכי מת" (נ, כד). כל הגדולה, כל הריבונות, כל האדנות, כל השלטון היו כלא היו. שר האוצר מת, ושר הביטחון מת. הכול ירד לטמיון. "וא-להים פקד יפקד אתכם" - אתם שייכים לארץ ישראל, אתם שייכים לאומנה היהודית, אתם שייכים לבית אבא. אתם שייכים אליו, מייצגים אותו, ואילו אני נותרתי בחוץ. "תכניסו אותי!".
"פקד יפקד א-להים אתכם, והעליתם את עצמתי מזה אתכם". מי יעלה את עצמות האחים? על כך אין הכתוב מדבר. יהיה מי שיעשה זאת. אך אין מי שיעלה את עצמות יוסף. יוסף נותר עם המסכה, יוסף נשאר עם מסכת חייו.
וכך פירש הרב ליכטנשטיין: כאן התגלה הסוד. על כך בכה יוסף בתחילה, ועל כך בוכה יוסף בסוף. על החולשה שבעוצמה, ועל המחיר הנורא ששילם עבורה. החלומות אכן התגשמו ברמה זו או אחרת, אבל הטרגדיה נותרה בעינה. הקרעים לא נתאחו עד תום, עד הסוף.
קרעים אלה יתאחו רק כעבור כמה מאות שנים. כאשר אדם שעלה על הבמה, לאחר הרמת המסך, כנער בוכה הנמצא בתיבה על ים סוף, הנוטל עמו את עצמות יוסף, ובעיצומה של יציאת מצרים מביא הוא אותן לקבורה בארץ ישראל. רק כשיצאו ישראל ממצרים, רק כשעזבו את הזירה שבה היה יוסף אדון ושליט, רק אז, ורק באמצעות בכי מחודש, הצליח יוסף, והצליחה ההיסטוריה, לאחות את הקרעים. טרגדיה קשה, רצופת מסרים ולקחים, רוויַת משמעות רוחנית וחברתית, מסכת ערכים, סדר עדיפויות, ובין היתר, ביטוי לפנימיות האדם וזהותו.