בזאת חנוכה נוכחתי בטקס של אנשים חולמים חלומות. המטה המשותף של תנועות המקדש ביוזמת הסנהדרין וביוזמה פרטית הקים מזבח כשר להקרבת קרבנות. פעם ראשונה בהיסטוריה. האירוע התקיים למרגלות מגדל דוד על הדשא בין שער ציון לשער יפו. אמרתי לנכדי ונכדותיי :יום יבוא ותספרו לילדים שלכם שזכיתם לראות את התרגול הראשון של חנוכת המזבח בירושלים. איך נדע אם לא נתרגל?
יוסף נראה לאחיו משוגע. הם מקנאים בו. בנפתולי ההיסטוריה בעל החלומות עבר מסכת התבגרות וחלומותיו אכן קרמו עור וגידים. יוסף לא מתוודע לאחיו בהתחלה. הוא 'מטרטר' אותם ומעביר אותם סדנת מודעות.
היום נוהגים ליישב סכסוכים, ללכת לגישור, עבור טיפול משפחתי וסכסוכים בינלאומיים. המטפל בפרשתנו הוא למעשה הקב"ה. בסופו של דבר מתרחשת התגוששות. זהו מאבק בין האריה, גור אריה יהודה, לשור, סמלו של יוסף, שור בכורו הדר לו וקרני ראם קרניו. התגוששות יכולה להוביל להכרעה, לניצחון כוחו של האחד על השני , אבל לא זו היא תכניתו של ה' וגם לא כוונתו של יוסף.
הוא פורץ בבכי ומתוודע לאחיו. אחיו נבהלו מפניו, אך הם כבר לא מקנאים בו. מדוע?
השפת אמת מביא פרוש פסיכולוגי, תודעתי, מעמקי הנפש:
וקשה, כי בזה הוסיף עוד לבייש אותם בהזכירו את מכירתם אותו. אך בודאי השבטים הרגישו אז קדושת יוסף הצדיק. וז"ש נבהלו מפניו דייקא. והשיב להם יוסף כי בא למדרגה זו על ידי מכירתם אותו למצרים ושהם גורמים בצדקתו. ובזה סר מהם הצער אשר חשבו כי אם היה אצל אביהם והיה גדול בצדקו יותר אבל לא כן הי' כנ"ל. ונאמר ואח"כ דברו אחיו איתו כלפי מה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום. עתה דברו עמו וסרה מהם קנאת יוסף. והאמת כי קנאה לא שייך על אדם השלם בתיקון מדרגתו ומקומו כ"א נברא במדרגה המיוחדת לו ומה קנאה שייך בזה. רק עד שלא נתקן הצדיק בכל שלימותו שייך עליו קנאה. לכן נאמר לעתיד שיהיו מתוקנים כל המעשים וכל אחד על מקומו יבוא בשלום וסרה קנאת אפרים וכו'.
כשהאדם שלם במהותו, מכיר בתפקידו, כבר לא יקנאו בו. כבר לא ישנאו אותו. ביוסף קנאו כשעוד לא היה מודע לתפקידו בעולם.
במישור הלאומי הנוסחא עובדת בדיוק אותו דבר. המדרש כבר עשה השוואה בין גורלו של יוסף לגורלה של ציון. (ציון, בגימטריא יוסף)
ואת יהודה שלח זה שאמר הכתוב: הנני שולח מלאכי ופנה וגו' (מלאכי ג). בא וראה כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון.
ביוסף כתיב: וישראל אהב את יוסף. בציון כתיב: (תהלים פ) אוהב ה' שערי ציון. ביוסף כתיב: וישנאו אותו. בציון, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב).
ביוסף, והנה אנחנו מאלמים אלומים. בציון, בא יבא ברנה נושא אלמותיו (תהלים קכו). ביוסף, המלוך תמלוך עלינו. בציון, אומר לציון מלך אלהיך (ישעיה נב). ביוסף, ויחלום יוסף חלום. בציון, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו). מדרש תנחומא ויגש סימן י'.
עם ישראל במדינת ישראל המתחדשת עובר תהליך מודעות, תהליך התבגרות. מתי יפסיקו לקנא בנו? מתי יפסיקו להצר את צעדנו? מתי יפסיקו לתכנן תכניות איך לחסל אותנו? רק כשנגיע להכרה מלאה ביעודנו! כשנבין שתפקידנו להיות אור לגויים, להביא את העולם להכיר בריבונותנו על הארץ הזו, על ירושלים, על בית המקדש בהר הבית, שלום יהיה לנו על כל סביבותינו.
האם תהליך של בגרות כזו אפשרי?
כותב על כך השפת אמת: על הפסוק ויגש יהודה:
שהאדם ערב על הנשמה בת מלך להחזירה לאביו שבשמים, ואף שנתלכלך כל כך בחטא. עכ"ז ע" י תשובה מעומקא דלבא איך אעלה אל אבי כו'. נהפך עוונות לזכיות ונאמר אני יוסף כו'. ואף שאין יודעין היטב איך נתהפך החטא לזכות. רק כח הפועל בנפעל. וכמו שמהפך אדם לבו לשוב בתשובה כן נהפכין כל הפעולות שפעל בחטאיו. ובאמת בני ישראל שהם חלק ה' ונחלתו ואע"פ שחטא ,ישראל הוא ,לכן יכול להתחזק לגשת לכח אלקי אשר נסתר בקרבו. וע"ז נאמר ויגש אליו- לעצמותו. ... אך שיהיה המבוקש רק לשם שמים. ...וכשמברר האדם זה המכוון באמיתיות לבו. אף שנתלכלך בחטא יכול למצוא פתח תשובה. (שיחה תרל"ו)
הרב קוק כבר ראה את הנולד כשפרסם את המסה המספד בירושלים. הרב קוק צפה את האחדות בין שני הכוחות בעמנו, עץ יהודה ועץ אפרים.
וְסָ֙רָה֙ קִנְאַ֣ת אֶפְרַ֔יִם וְצֹרְרֵ֥י יְהוּדָ֖ה יִכָּרֵ֑תוּ אֶפְרַ֙יִם֙ לֹא־יְקַנֵּ֣א אֶת־יְהוּדָ֔ה וִיהוּדָ֖ה לֹא־יָצֹ֥ר אֶת־אֶפְרָֽיִם. (ישעיהו יא יג)
עדין קיימים בינינו חילוקי דעות, גם בקרב ארגוני המקדש. ויכוחים על הדרך, על היעדים, על הסגנון.
האם נתמקד בהקפדה על טהרה, האם נמדר עולים להר הבית. מצד שני, איך נהיה אבן שואבת ואור לגויים? שני הכוחות הללו יכולים לשכון בשלום אחד עם השני ,אם יעברו ברור ומיקוד נכון במקומם ותפקידם.
בזאת חנוכה, באירוע חנוכת המזבח התרגשו איתנו שגריר הונדורס ושגריר גאוטמלה בישראל. למרות שאצלנו עוד לא שלמים עם מזבח וקרבנות, הם דוקא התפעמו ודברו על שלום וברכה .
ר' אריה ליפו, אחד מהפעילים למקדש ומזבח, הזכיר את הקדוש רזיאל שבח הי"ד , שיום השנה להרצחו יחול החודש. ר' אריה הציע שקרבנות לה', תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ימנעו את קרבנות הטרור וקרבנות תאונות הדרכים.
ברגע שנבין את מקומנו בעולם, יבוא שלום על הארץ. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
פרשת ויגש היא מראה עבורנו. היא דוגמא למה שעלינו לעבור מבחינה אישית ומבחינה לאומית. הנשכיל לקרוא זאת נכון?