פרשתנו כוללת את אחד מהקטעים המרכזיים של אמונת ישראל, הפרשה הראשונה של קריאת שמע, אשר משמעותה היא קבלת עול מלכות שמים: (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד אֱלֹקֵינוּ ד אֶחָד: (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת ד אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: ס
האמונה בא-ל אחד יחיד ומיוחד מהווה אבן פינה של הזהות העברית מאז אברהם אבינו. המדרש מסביר שפסוק שמע ישראל נאמר בפעם הראשונה על ידי בני יעקב אשר אמרו לאביהם כשנסתלקה רוח הקודש ממנו כאשר רצה לגלות להם את הקץ וחשש שמא יש פסול בזרעו: שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. נשאלת אם כך השאלה על הצורך לבוא להצהיר ולהזכיר את הדבר בצורה כה "רשמית" ומודגשת. מה גם שבאותה פרשה עצמה, כמה פסוקים למעלה מפרשת שמע, אותו העיקרון כבר הובא בצורה די דרמטית (דברים פרק ד): (לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ד הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: [...] (לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ד הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:
המיוחד בפסוקים אלה הוא שמעבר לכך שענין נושא אחדותו ית יהיה מסור לאמונה, שזה חלקה של האנושות המאמינה מחוץ לישראל, התורה מסבירה לנו שמבחינת ישראל הדבר מהווה חויה קיומית כביכול אוביקטיבית: לעומת העולם כולו, אתה, ישראל, הוראת בחוש הראיה את ההוכחה הדרושה כדי לדעת כִּי ד הוּא הָאֱלֹקִים.
אם כן, אמונת ישראל מבוססת על ידיעה ברורה בעוד שללא אותה הידיעה היתה האמונה הזאת נשארת בגדר השערה; ובמילים אחרות - וזה חלק ממשמעות פירושו של רש"י לפסוק שמע ישראל ד אלקינו ד אחד - אין לאומות העולם גישה לאמיתת האמונה באחדותו ית אם לא דרך אמונתם באלוקי ישראל (וכמו שאמר הרופא של הקיסר פרידריך הגדול כשהלה ביקש ממנו הוכחה על מציאות הא-ל: "היהודים, הוד מלכותו!") כי רק ישראל התנשאו והתנסו באמונה זאת מתוך ידיעה במתן תורה כאשר נותן התורה התגלה להם יחד עם גילוי תוכן התורה עצמה.
מה מוסיפה לנו פרשת קריאת שמע על הידוע כבר מתוך המסורת של בני השבטים מצד אחד ומתוך מה שהתורה עצמה חזרה והדגישה בפסוק אתה הוראת לדעת?
פירושו של רש"י עונה לשאלה זו מבחינת הימצאות הפסוק בתורה. הרי שבהתפתחות ההיסתוריה, ד הוא כבר אלקי ישראל ונתנת כאן הבטחה לעתיד שהדבר יהפוך להיות נחלת הכלל, אוניברסלי: "ד שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ד אחד וכו".
אבל פירושו של רש"י אינו מתייחס לכך שהחובה לחזור על ההצהרה ערב ובוקר נתנת דוקא לאלו שאמורים לדעת זאת גם מתוך מסורת (ידיעה שכלית) וגם מתוך חויה קיומית. נכון שהחויה שייכת לאלו שעמדו רגליהם על הר סיני ושלגבי בניהם ובני בניהם עד דורנו זה, הדבר שייך גם כן לידיעה שכלית. אבל כפי שהדגיש זאת רבי יהודה הלוי בכוזרי, מסורת השבטים היתה מסורת פרטית בעוד שהתגלות ד על הר סיני היה מאורע פומבי כללי שעם שלם, אנשים, נשים וטף היו עדים לו.
לכן עלינו להבין כי החובה לחזור ערב ובוקר בכל יום תמיד פעמים לומר שמע באהבה שייכת דוקא לנו בתור יחידים כדי להפוך את הדבר השכלי אמוני שבהצהרה ולתת לו מעמד של עיקרון דינמי באישיותו של כל אחד ואחד. והענין הוא כי בהצהרת שמע ישראל אין עיקר הכוונה ביחודו אלא באחדותו. פירוש דבר אחדותו ית הוא שמבחינתו כל המדות ההפכיות כמו חסד ודין מאוחדות אחדות פשוטה בתכלית הפשטות ושההבחנה ביניהן היא רק מבחינתנו. אבל לא זו בלבד שההבחנה היא רק מבחינתנו, אלא שמבחינתנו המדות האלו סותרות זו את זו. לכן יש לנו בחינה של ידיעה במה שהוא רחום וחנון עושה חסד משפט וצדקה ושהוא דין אמת וכו אבל ההרגל של האמונה באחדות כל המידות מסתירה לנו את עצם הסתירה שיש בדבר. לא רק מבחינה שכלית, אלא שהחויה הקיומית של האדם בעולם מעידה יותר על ריבוי רשויות מאשר על האחדות. ודוקא כשמתחלפות הרשויות כביכול עלינו לשוב ולהמליך אותו ית עלינו ברצון ולאחד את כחות נפשנו במחשבה דיבור ומעשה, בכל לבבך - מחשבה, ובכל נפשך, נפש חיה רוח ממללא - דיבור, ובכל מאדך - מעשה.