צרת רבים, אומר הפתגם,חצי נחמה. אולי. אך פתגם זה בוודאי אינו משקף את כל עולמה של מורשת ישראל. בתורת ישראל, נחמה אינה מתבטאת בצרתם של אחרים, וניחומים אינם מתבטאים בחורבן אלא בבניין.
הנחמה והתהליכים המורכבים המובילים אליה, פסיכולוגיים ונפשיים, היא אחת הסוגיות הקשות המנסרות בחלל עולמו של כל אדם, בעקבות אובדן אישי או לאומי.
ודומה, שנוסחות השגרה של מילות הנחמה, "מן השמיים תנוחמו", או "בנחמת ציון וירושלים תנוחמו ולא תוסיפו דאבה עוד", איבדו זה כבר מכוחן, והיו למטבע שחוק, אסימון שאבדה צורתו, מילים חלולות בעלמא.
מוקדה הראשון של הנחמה, הן בהקשרה השלילי - חרטה על מעשה רע, הן במשמעותה החיובית - של תנחומים ובניין, מופיע בפרשת נח (בראשית ה, כט): "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה ".
תכליתו של נוח, איש הנחמה, היא ריפוי השבר הגדול של קללת גן העדן ושיכוך זעם המבול באמצעות בניין של תיבה ונטיעה של כרם. וכך גם בהמשכם של פסוקים (ו, ו-ח): "וַיִּנָּחֶם ה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ ויִּתְעַצֵּב אֶל לִבּו; וַיֹּאמֶר ה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה ".
כנגד העצב וההתנחמות-החרטה שכרוכים באדם החוטא בא הנחמה שבמעשי נוח, הבונה והיוצר.
מכוח תפיסה זו, ניתן להבין גם את סירובו של יעקב אבינו לקבל תנחומים על מות בנו (בראשית לז, לה): "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמו,ֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו".
משפחה - או מדינה - שאחד מבניה נעדר, אינה יכולה להתהדר בזרי נחמה מזויפים. לא אחת, מבקשים המנחמים להתעלם מהעובדות, ואינם נותנים להן לבלבל אותם. הם מציירים את המציאות באור הורוד של "כל בניו וכל בנותיו". אך יעקב אבינו, "איש תם", הדבק במידת האמת, יודע היטב שלמרות המסר האופטימי, עדיין אין אלה "כל בניו". אחד מהם חסר, וחסרונו ניכר היטב. לכן מסרב הוא לקבל את תנחומי ההבל, בסגנון האינסטנט של "נחום-תקום", אפילו מן הקרובים לו ביותר. הוא מבקש ניחומים של אמת, לא של אמירות חלולות שאין מאחוריהן ולא כלום.
וכיוצא בדבר פירש רבי יצחק קארו, בעל "תולדות יצחק": "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה". הטעם במלת כי, לפי שהמנחמים אומרים לאבלים: "מה שיעשה הזמן, יעשה השכל", לומר שכשיעבור זמן רב, נשכח המת מן הלב, ואם כן יעשהו השכל מעכשיו ומעתה. לזה אמר לא תוכלו לנחמני בזה, שהזמן הרב לא ינחמני, כי ארד אל בני אבל שאולה, ואם כן גם כן השכל לא יעשה.
נחמה של אמת אינה יכולה להיעשות מכוחם של דיבורים ריקים, הנאמרות בנוסחאות לשון קבועות, או בחלוף ימי ה"שבעה". מדובר בתהליך ארוך ומתמשך, שכרוך בלבטים ובמהמורות, ויכול להתחזק ולהתחשל באמצעות שיבה למסלול של בניין ויצירה.
ועדיין מהדהדת קריאתו הגדולה של איוב (כא, לד) , כנגד נחמה של הבל: " וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל".
העיון בפסוקי הנחמה שבספר ישעיהו, שנתחיל לקרוא מעתה במשך "שבע דנחמתא", שבע שבתות הנחמה, מלמד שנחמה יהודית אינה יכולה להתגשם בדברים ריקים, פטומי מילי בעלמא, אלא כרוכה בעמל רב, של בניין וצמיחה, תיקון ושיפור, שיבת בנים לאדמתם והקמת בתים נוספים - במשמעות הפיזית והמשפחתית כאחד.
מכאן אותה קריאה גדולה של שבת "נחמו", לעשיית מעשה, לפעולה ארוכת טווח של "והיה העקוב למישור", יישור כל המעקשים והמהמורות. רק בעקבותיה, תבוא אותה תחייה גדולה של שיבת ציון (ישעיהו מ, ט): "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱֹ-להֵיכֶם". בשורת הגאולה תלויה בעלייה ובהתרוממות הרוח.
הראי"ה קוק פירש פסוק זה כנגד שיבת ציון המחודשת בימינו. העלייה הפיזית לארץ ישראל חיונית להתגשמות הנחמה, אך לא די בה. עליה להיות מלווה בהרמת קולה של "מבשרת ירושלים", של ההתחדשות הרוחנית.
ושמא זהו סוד הנחמה הכפולה של "נחמו נחמו עמי". יש מן המפרשים, דוגמת רד"ק, שראו בכפל המילים ביטוי של חיזוק הנחמה, נחמה שחוזקה כפול, כנהוג בספרי המקרא (דוגמת הדגשת הכתוב (ישעיהו נא, יב): "אנכי אנכי הוא מנחמכם").
אך אפשר ששני סוגי נחמה יש כאן: לא רק נחמה פיזית, של עם שרידי חרב שניצל מאימי השואה ושב לארצו תוך קיבוץ נידחי ישראל מארבע כנפות הארץ, אלא גם נחמה רוחנית המלווה אותה, שביטויה הוא בחידוש חיי הרוח היהודיים, על ערכי הצדק והיושר, החירות והשלום, שניצבים במרכזם ומאירים אותם.