לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה

(לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: (לו) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (לז) וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם: (לח) לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: (לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: (מ) וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים:

(פרק ד)

כדי להוכיח את יחסו המיוחד של ה' לישראל, אומר משה (בין היתר) שאהבת האבות היא שהובילה לבחירת ישראל, ליציאת מצרים ולהורשת "גוים גדלים ועצמים". אולם יש לברר: על איזו הורשה מדובר? לכאורה, על הורשת הארץ שעתידה להיות, אלא שסופו של פסוק לח הוא "כיום הזה", ובזמן אמירת הדברים טרם נכנסו לארץ!

כותב ראב"ע:

כיום הזה - קרוב מהיום הזה.

דהיינו, שאכן מדובר על הורשה עתידית, והביטוי "כיום הזה" אינו מתייחס לזמן ההווה בעודם בעבר הירדן המזרחי, אלא לזמן קרוב לזמן הזה, כלומר לעתיד הקרוב.

אולם ראב"ע מוסיף:

והאמת, שהוא רמז על אשר נחלו ארץ שני מלכי האמורי, כי ראובן וגד וחצי שבט מנשה 'ישראל' יקָּראו, וכן כתוב: 'כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו', ואינו דבר עתיד כאשר פירשוהו רבים. והעד: 'למכה מלכים גדולים' במזמור הודו לה' כי טוב. ולא הזכיר רק סיחון ועוג, ואמר: 'נחלה לישראל עבדו'.

הפירוש שנראה "אמת" בעיני ראב"ע הוא ש"כיום הזה" מתייחס לזמן ההווה, והכוונה היא לירושת ארצות סיחון ועוג שכבר היתה. אמנם ארצות אלו הן נחלת שניים וחצי השבטים בלבד, וכאן מדבר משה אל כל ישראל; אבל כשם ששבטים אלו נקראים בשם הכללי "ישראל" כך גם כשהנושא הוא ישראל יתכן שאין הכוונה לכל ישראל אלא רק לחלק מעם ישראל. היכן נקראים שבטים אלו בשם "ישראל"?

כך קראנו בפרשת דברים (ב, יב):

וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם.

בני עשו הורישו את החורי כמו שישראל הורישו את הארץ "אשר נתן ה' להם". אמנם, ראב"ע מציין שרבים פירשו שכוונת ההשוואה היא לירושה העתידית של ארץ כנען, אך לדעתו זוהי השוואה לארץ שכבר נתן ה' לישראל; ומי הם "ישראל"? שניים וחצי השבטים שירשו בעבר הירדן המזרחי. נמצא, לפי דבריו, ששניים וחצי השבטים נקראים בשם הכולל "ישראל", ואם כך, כאמור, יכול דיבור לכל ישראל להתייחס רק לשניים וחצי השבטים.

ובענייננו: הביטוי "לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה" מתייחס לירושת ארצות סיחון ועוג על ידי בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה, אף על פי שביטוי זה נאמר לכל ישראל.

עד כה, ראב"ע הציג את טענתו, ש"ישראל" יכול להתייחס לחלק מהעם, ביחס לפסוקים שבהם הפרשנות אינה הכרחית, אבל בסוף דבריו מוסיף ראב"ע הוכחה שנראית מכרעת:

במזמור קלו בספר תהלים - ההלל הגדול - מופיעים הפסוקים הבאים:

(יז) לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (יח) וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (יט) לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (כ) וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (כא) וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (כב) נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

"מלכים גדלים" ו"מלכים אדירים" שעל הכאתם מודים לה', הם המלכים המפורטים בהמשך: סיחון מלך האמרי ועוג מלך הבשן. כמו כן אנו מודים על שנתן את ארצם לנחלה "לישראל עבדו". כיון שארצם ניתנה לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ברור אם כן שהכינוי "ישראל עבדו" מתייחס אליהם.

בשולי הדברים נוסיף שגם בפרשה הקודמת - פרשת דברים - עמד ראב"ע על כך שבמסגרת פנייה כללית אפשר להתייחס לחלק מהכלל.

כך קראנו בפרק ג:

(יב) וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי: (יג) וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים: (יד) יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (טו) וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד: (טז) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: (יז) וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה: (יח) וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל.

ביחס לפסוק יח, כתב ראב"ע:

ואצו אתכם - עם בני ראובן וגד ידבר, בעבור שהיו בכלל ישראל, אמר 'אתכם', ולא 'אותם'.

ברור לחלוטין שפסוק זה מתייחס לבני ראובן ובני גד, אך למרות זאת משתמש הכתוב בביטוי "ואצו אתכם" המתייחס לכל ישראל שאליהם מכוון כלל הנאום, ולא בביטוי "ואצו אותם", דהיינו את בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה המוזכרים קודם לכן.

בהמשך דבריו שם, ראב"ע מדגים גם מקרה הפוך שבו במסגרת פנייה לחלק מהכלל יש התייחסות לכלל:

והפך זה, 'ויצו משה את הלוים... לקוח את ספר התורה...', 'כי אנכי ידעתי את מריך' איננו מדבר עם הלוים, רק עם כל ישראל, ובעבור היות הלוים בכלל דבר אליהם.

הפסוקים במלואם הם (דברים לא):

(כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

הציווי הכללי הוא ללויים, ולמרות זאת פסוק כז מדבר על כל ישראל, דהיינו שבמסגרת פנייה לחלק מהכלל יש דיבור לכלל. דבר זה אפשרי כיון שהלויים הם חלק מישראל.

לאמיתו של דבר, כבר סופו של פסוק כו מתייחס לכל ישראל, כך כתב שם ראב"ע: והיה שם בך לעד - עם כל ישראל ידבר, והכהנים בכללם; כאשר דבר לישראל, וטעמו הראובני והגדי לבדם, כאשר פירשתי.