בספר דברים מדבר משה עם הדור העומד להכנס לארץ, דור שכל האירועים שקרו בארבעת החומשים הקודמים הינו הסטוריה בשבילו. ואולם להפתעתנו מדבר משה עם בני ישראל בגוף שני, כאילו הם אלו שהיו נוכחים באותם מאורעות היסטוריים. (למשל בחטא המרגלים בשבוע שעבר - שהוא יום תשעה באב, שביסודו המאיסה בארץ חמדה ואי הרצון לשוב אליה הם היסוד לחורבנה) וכך בכל ספר דברים.
הסיבה לכך ניתנת להבנה בקריאת הפס' מתוך פרשתנו האומר: "ד' אלקינו כרת עמנו ברית בחורב. לא עם אבותינו כרת ד' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה כולנו חיים". התורה הינה התגלות הדיבור האלקי לאדם בעולם. האדם בהסתכלו בתורה צריך לדעת שאין היא ספר הסטוריה גרידא. אמנם המאורעות המובאים בה אכן קרו, אך מה שמובא בתורה מובא משום שייכותם לאורך ההסתוריה כולה. משום שמתייחסים הם לכל הדורות כולם. כאשר קורא האדם כיום ובכל דור את התורה הוא צריך לקרא אותה כמדברת אליו באותו הזמן. הוא צריך להבין ולפענח כיצד הדברים שלכאורה נראים כאירועים הסתוריים מתייחסים אליו ממש בדורו הוא. וכאשר שומע הוא את שאלתו של הקב"ה לאדם הראשון "איכה", הוא צריך להרגיש ששאלה זו מופנית אליו ושואלת אותו היכן אתה במסגרת ההסתוריה הזאת, מה אתה פועל עם אל על מנת שלא יתרחשו שוב אותן הנפילות והטעויות שכבר קרו בדורות שלפניך. כך בחטא המרגלים, שאת גרורותיו עברנו השבוע בט' באב - כפי שאומרים לנו חז"ל על בכיתם של ישראל לאהליהם "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות" - צריכים אנו לראות היאך אנו בימינו נדבקים גם כן (כלשונו של הגר"א) בעוון חטא המרגלים בלא לשים לב.
ואמנם רק מה שיש לו שייכות לאורך ההסתוריה נכתב בתורה ולכן לא מוזכר בה כלום ממה שקרה במהלך ל"ח שנה ששהו במדבר בין השנתיים הראשונות לצאתם ממצרים ועד לשנה הארבעים שלפני הכניסה לארץ. ואל לנו לחשוב שספר דברים הינו דיבורו של משה בבחינת הסבר שלו או פרשנות שלו לתורה, משום שגם דבר שכזה יהיה בבחינת תורה שבע"פ ולא בתורת תורה שבכתב שנתנה מפי עליון, אלא משה בשנה הארבעים הגיע למדריגה שביטל את עצמיותו לגמרי וכל דיבורו לא היה אלא מפי עליון (מה שלא היה בשנתיים הראשונות שבהם היה בדרגת דיבור בארעי).
וזו הסיבה שבפרשה השניה של ספר דברים לאחר שהקדים משה את הפן הכללי של המציאות כפי שתהיה ביציאתם מן המדבר ובכניסתם לארץ ישראל חוזר על עשרת הדברות ועל פרשת שמע וייחוד שמו יתברך, משום שכל תפקידו של עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל יהיה לייחד שמו בעולם ולגלות את שמו יתברך לכלל האנושיות, זו הסיבה שפירש משה להם את התורה בשבעים לשון (כפירושו של רש"י) כמה שכתוב "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", לא שפירשה להם שהרי במשך ל"ח שנה לא היו אלא עוסקים בלימודה מפי משה ואם כן מה פירוש "הואיל משה באר את התורה", אלא כפירושו של משה פירשה להם בשבעים לשון (שזהו כלל האנושות) שהרי רק בכניסתם לארץ יכולים להתעלות מדרגת "בני ישראל" לדרגת "ישראל" ממש, ולהצליח להשפיע את דיבורה של התורה אל כל העמים בלשונם הם ובאמצעות גילוי הרוחניות שלהם. בבחינת כלל ישראל הנמצא רק בארץ ישראל. וכך כל קיומה של תורה יהיה תלוי בארץ ישראל כפי שאנו רואים שחוזר על עצמו כ"כ בפרשתנו.
וזו הסיבה שבדורנו שמתקבצות הגלויות השונות עם הצדדים המיוחדים לה מהעמים השונים בהם ישבו ישנם מתחים גדולים כ"כ בין התרבויות השונות המנסות למשוך כל אחת אל עצמה וצריכים אנו לדעת שרק באיחודם השלם של כל הפנים של התורה שהתגלתה בגלויות השונות נוכל להגיע לבנינה השלם בב"א
דיבורה של תורה
מודע מדבר משה עם דור הנכנסים כאילו הם הנשוא של דיבורו? והרי הוא מזכיר להם את מה שארע לאבותיהם!
