קול של בכי מרוחק. לקח לי קצת זמן להבין שזה הצליל שאני שומע. זה מה שמפריע לי להמשיך להתפלל. יצאתי מן האוהל.
האוהל. אפשר לומר שגדלתי בתוך האוהל הזה. כשנכנסתי לכאן הייתי נער. והיום? היום אני איש. מפקד הצבא. וכנראה גם ... אני מהסס ומתקשה עדיין לחשוב על כך. כן. כנראה אני המנהיג הבא. ואת כל העם הזה על טפּוֹ , נשותיו ואנשיו. את כולו אביא אל אותה הארץ.
עמדתי להתפלל על עצמי. האם אצליח במשימה הגדולה הזו? האם אזכה למדרגתו של רבי? האיש המתפלל ומייד נענה. ראיתי אותו עושה זאת לא אחת. בעגל התפלל על עם ישראל. כשחלתה מרים התפלל עליה. כל בקשותיו נענות. ואני? האם אצליח כך להתפלל?
והנה שוב הבכי הזה.
אני מתחיל ללכת בעקבותיו. הוא הולך ומתחזק. והופך למלמול שהופך לדיבור. חציו צעקה חציו טענה.
לפתע נעמדתי על מקומי. הדמות הנראית אלי מבין ההרים. הרי זה משה. נחבאתי אחר סלע והקשבתי.
"אבל למה?" שמעתי אותו קורא. "בגלל שאמרתי שמעו נא המורים? אתה התחלת! לא אתה אמרת למשמרת לאות לבני מרי? אתה החילות."
דממה עמדה באוויר ולאחר רגע שוב שמעתי את המלמול: "אני בכלל לא רציתי את התפקיד הזה. אתה זוכר? אתה החילות. אתה התחלת לבוא אצלי. נראית לי בלבת אש. ועכשיו אחרי שגידלת אותי כל כך אתה מוריד אותי למקום כה שפל?"
שוב מלאה את האוויר דממה. ואחריה השיב משה אל הדממה: "נשבעת? נשבעת שלא אבוא אל הארץ? אבל נשבעת גם לכלות את עם ישראל בחטא העגל. וכשביקשתי ממך ניחמת. חיללת את שבועתך. אתה החילות!"
בשקט שמילא את האוויר עמדתי שם רועד אל מול הקדוש באדם הדובר פה אל פה עם הטמיר הנעלם. לא יכולתי שלא לתהות על עצמי כיצד אכנס לנעליים כה גדולות. נעליי האיש המצווה על מלך מלכי המלכים בכבודו: "קומה ה!" "שובה ה!" "ואם בריאה -יברא ה!". וכעת מתחנן ומתחבט להיכנס לארץ ישראל ואינו מתקבל? קולו של משה ניערני ממחשבותיי." רב לך. רב לך." הוא חזר על הדברים כאילו שמע אותם ממישהו אחר. "לא מגיע לי." ולפתע קולו ננער. "ואם לא מגיע לי? ואם רב לי? עשה עימי כמתנת חינם. לא כך אמרת? וחנותי? אנא בשם חון אותי. חנני נא."
וכששמעתי את השם המפורש יוצא מפיו של משה רבנו עליו השלום נפלתי על פניי בהשתחוויה. זה כל מה שאני זוכר. אחר כך הלכתי משם. לא רציתי שמשה יראה אותי. הרגשתי שזה יביך אותו.
אבל כנראה שלא הכרתי מספיק את האיש העניו הזה.
בשנת הארבעים לצאתנו ממצרים, סבבוהו התינוקות הנולדים במדבר וצייצו אליו: "סבא, אנחנו באים אל ארץ אבות. בֹּא אתנו." משה ליטף את ראשם וענה: "לא אבוא!" התינוקות נעלבו: "אתה לא רוצה לבוא אתנו?" חלקם פרצו בבכי. משה הביט בפניהם ואמר: "אני רוצה. מאוד רוצה. אני לא יכול."
אז הבנתי שכל התחינות לא הועילו. שאפילו תחינותיו של הגדול שבנביאים לא תמיד נענות. זה לא אומר שצריך להפסיק להתפלל, לבקש, להתחנן. כמו משה. בכל הכוח. בכל הצורות. בפילול, בשוועה בצעקה, בנאקה, ברינה, בפגיעה וכן. גם בתחנונים.
ומשה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, לא הסתיר דבר. הוא עמד לפני כל העדה וסיפר להם את אשר קרה בעת ההיא: ואתחנן אל ה.
"רק רציתי להגיד לך ילדה שלי
אני רואה את דמעותייך
את ליבך המבקש לא על עצמך
על אחייך שסובלים עדיין.
תפילתך ילדה שלי אל תעצרי.
שומעים אותה עד לשמיים.
והשערים כולם גם הנעולים.
נפתחים עכשיו שם לפנייך."
(תפילת הילדה / ישי לפידות ורונן גרוס)