בהקדמה לתיאור מעמד סיני, אומר משה:
וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.
את דברי משה אפשר להבין באחת משתי דרכים: האחת - שמעתם קול ולא ראיתם תמונה מכיוון שאין לריבונו של עולם תמונה ומראה. השניה - שמעתם קול ולא ראיתם תמונה מפאת האש הענן והערפל. האפשרות הראשונה מתאימה למושג האלוהים כפי שראו אותו הפילוסופים כגון הרמב"ם, לא ברור שהיא מתאימה למושג האלוהים התנ"כי. משה לא מסתפק בציון העובדה אלא מזהיר:
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם.
האזהרה הזאת מחזקת את הקריאה השנייה. העם שומע קול, בתודעתו הקול בוקע מישות שיש לה תמונה. יש תשוקה עזה לראות את בעל הקול אבל אי אפשר היה לראות אותו. לכן מנסים לדמיין אותו, הדמיון לוקח את חומרי הבניין שלו מהמוכר והידוע. בהמות, ציפורים דגים - האם הן מקורות אפשריים לקלסטרון שמנסה התודעה להרכיב? משה אומר: 'לא'. אילו היה מושג האלוהים התנ"כי דומה למושג האלוהים של הרמב"ם, לא היו עולות האפשרויות הללו. האפשרויות עולות מכיוון שברור לאנשים שיש תמונה והם לא יודעים מהי. הם מנסים לבנות אותה, האפשרויות נשללות והתשוקה הבלתי פתורה מוסיפה לבעור. לזאת ייקרא ארוס דתי.
בכדי להשלים את המערכה, אומר משה עוד דבר:
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
אם נקבל את הביטוי כהווייתו ולא כמטאפורה, הרי שלריבונו של עולם יש פנים. אם נצרף את התיאור לקודמיו: יש לו פנים אך לא יודעים מה מראם. המצב הזה בתוספת האיסור לדמות וליצור פנים מהחיות שבעולם, מביא את התודעה למקום עצור ומאופק. האיפוק הוא גם המידה הנדרשת ממשה בפתיחת הפרשה:
וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי-הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
תהיה אשר תהיה הסיבה לסירובו של אלוהים להיענות לבקשת משה, מידת האיפוק שנכפתה על משה קורעת לב. להגיע עד לגבול היעד של המסע המפרך אותו הוביל ולא לעבור...
מידת האיפוק היא מידה מעניינת שכדאי להתבונן בה. יש בה משהו מפתה של שליטה עצמית, עד כדי בחירה באיפוק ולא רק היענות בכפייה. המתאפק מתגבר על החייתי שבו, על היצרי, ומרגיש התעלות למרות המחיר שבהימנעות ממושא רצונו. לעיתים האיפוק הופך להתמכרות, עד כדי אי יכולת לתת לתשוקה לבוא לידי מימוש. מתאפק שכזה יכול לאבד את היכולת ליהנות מאוכל טוב, ממראות יפים. האיפוק היא מידה טובה של שליטה עצמית, ובלבד שאפשר לשלוט גם בה. יש תמונות שאי אפשר לראות, יש מחוזות שאליהם אי אפשר להגיע. אבל יש גם אחרים. יש גבולות שאפשר לעבור ויש חלומות אותם אפשר להגשים עד תום.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים