שלשה נביאים הם... אליהו תבע כבוד האב ולא תבע כבוד הבן שנאמר "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות" (מל"א י"ט, י). יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב שנאמר "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'" (יונה א', ג). ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר "נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת" (איכה ג', מב). אבות דרבי נתן, מ"ז.
דרשתנו קובעת כי יונה תבע "כבוד הבן" – את כבודם של ישראל, ולא תבע את "כבוד האב" – בכך שנמנע בתחילה מלבצע את ההוראה האלוקית בדבר הנבואה לנינווה. קביעה זו נובעת מקישור דמותו של יונה בן אמיתי המופיעה בספר יונה, עם דמותו המופיעה בספר מלכים. בספר מלכים ניבא יונה כי ירבעם בן יואש שעשה הרע בעיני ה', דווקא יזכה לנצח במלחמותיו ולהרחיב את גבול ישראל: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר" (מל"ב י"ד, כה). המקרא מנמק את חריגה זו מתורת הגמול, העומדת בניגוד מפורש למידת הדין: "כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ" (שם, כו-כז).
חז"ל הרחיבו את הקשר בין יונה לבין שושלת יהוא, שירבעם בן יואש היה המלך הרביעי בה, וראו ביונה את הנביא שליווה שושלת זו לכל אורכה. בספרי זוטא במדבר י"ד, א, זיהו חז"ל את יונה עם אותו "אחד מבני הנביאים" שמשח את יהוא בפקודת אלישע: "הקב"ה מצווה את אליה ואומר לו "ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל" ואליהו צוה את אלישע, ואלישע שלח את יונה ומשחו". בסדר עולם רבה י"ט, הוסיפו חז"ל כי יונה הוא גם הנביא שניבא ליהוא את הנבואה הטובה כי בני רביעים ישבו לו על כיסאו מאחר והשמיד את הבעל, זאת על אף שהמשיך לעבוד לעגלי ירבעם.
סתירה בולטת קיימת בין יונה 'נביא החסד' כפי שהוא מצטייר בספר מלכים, כנביא המנבא טובה על ירבעם בן יואש, שאינו בורח מנבואות חיוביות לישראל על אף חטאיהם - לבין יונה 'נביא הדין' מספר יונה, הדורש כי הדין ייעשה במלוא טהרתו. לאור סתירה זו, היו שניסו לטעון כי מי שנראה בספר יונה כנביא דין הזועק על האמת, הוא למעשה סנגורם של ישראל, המעוניין במפולת אשור על ידי נפילת נינווה, בכדי שלא יהיה בכוחה להכות בישראל. לעניות דעתנו, פרשנות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם פשט טענותיו של יונה שמהן עולה מצוקה אמונית כנה. כמו כן נראה שהופעתו של ספר יונה כספר נפרד, נועדה להציגו כספר שמטרתו הוא מענה עקרוני לשאלת האיזון בין מידת הדין ומידת החסד, ולא כספר שכל מטרתו היא התמודדות מול נביא המנסה לפעול למען ישראל.
נראה כי דווקא הפער בין דמותו של יונה בספר מלכים לדמותו בספר יונה, הוא המפתח להבנת סופו של ספר יונה, והפתרון לשאלת הצדק האלוקי הטמון במשל הקיקיון: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?" (יונה ד', י-יא).יש לשים לב, שלכאורה, יכל יונה להשיב על הקל-וחומר האלוקי מן הקיקיון, ש"דיו לבא מן הדין להיות כנידון". יונה היה יכול לטעון שאילו באמת היה "חוטא הקיקיון", כפי שחטאה ועוותה נינווה - היה יונה סובר כי יש להשמידו, אך עתה שלא חטא, מידת האמת מחייבת שלא לפגוע בו.
יונה לא ענה כך, שכן כנושא הדמות הרחבה שמופיעה בספר מלכים, הוא הבין היטב את הנמשל. כשם שריבונו של עולם עובר לעיתים מכסא הדין לכסא הרחמים, כך גם עשה יונה עצמו, על אף שהוא מנסה להציג עצמו כאיש האמת המוחלטת. כאשר ניבא ריבונו של עולם נבואת זכות לישראל ולשושלת שטיפח יונה במסירות, למרות שלעיתים הטובה לא הגיעה להם מצד האמת, לא התמרמר יונה על כך ולא זעק כלפי שמיא, אלא "תבע כבוד הבן" שאליו היה מחובר וניבא בשמחה טובה לישראל. דמותו של יונה מסייעת לנו להבין את הנהגתו של רבונו של עולם, והיא הופכת להיות בעצמה לחלק מן המשל, לדמותו של הדיין המשקיע את כוחותיו בליווי הנידון כל חייו, וכעת מתרוצצות בתוך נפשו פנימה שתי המגמות בשווה, מגמת הדין ומגמת הרחמים.
במשל הקיקיון רצה ריבונו של עולם להבהיר ליונה שאין הוא ראוי לידון בשאלה הסבוכה של הדין מול הרחמים, כאשר הוא בכלל נמצא מחוץ למעגל הרגישות כלפי הנידון, כשהוא יושב בסוכתו השלווה מחוץ לעיר "עד אשר יראה מה יהיה בעיר" (יונה ד', ה). הטענה כי יש לאפשר למלכות ישראל, לקיקיון או לנינווה להמשיך ולהתקיים, למרות הסטייה מן האמת, יכולה להישמע אך ורק באוזניו של מי שיש לו קישור נפשי כלפי הנידון - אז יפתחו לפניו שערי בינה ויוכל לבחון את הדברים ב'אובייקטיביות'.
יונה, ובעקבותיו גם אנו, לומדים כי במושגים של המשפט האלוקי, ה'אובייקטיביות' אין משמעותה ניתוק רגשי מן הנידון – כפי שאנו מכירים מושג זה במשפט האנושי – אלא דווקא חיבור עמוק לעומד לדין, יחד עם חיבור עמוק גם לכל המושפעים מהתנהגותו השלילית והסובלים ממנה, ורצון להיטיב לכל הצדדים, כשהנהגות הדין והנהגות הרחמים, הם כלים שמטרתם להביא להטבה זו.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן.