סיומה של פרשתנו נוגע להנהגת הצניעות המיוחדת הראויה לכלי המשכן. הצורך בדינים אלו מתעורר דווקא בעת המעבר שבין החנייה למסע, שלב שבו יש מקום לחשש מפני הטשטוש של הגבולות הטבעיים.
בשלב זה קדושת המשכן כמקום השראת שכינה הולכת ופוקעת, ועמה בטלה גם השמירה הקפדנית על הגבול שבין מחנה שכינה לבין מחנות לויה וישראל, ואין עוד מניעה מכל יהודי להיכנס לפני ולפנים. דא עקא, שבשעה זו כלי המשכן עדיין עומדים במקומם ובמלא תפארתם, וכל דכפין עלול לבוא לידי ראיה אסורה של כלי הקודש הגלויים, שנאסרה אפילו על נושאיהם ועונשם מיתה.
ואמנם מצאנו עדות בתנ"ך לאסון גדול שהתרחש כתוצאה מחטא זה, בעת שארון ה' חזר משדה פלשתים בואכה בית שמש (שמ"א, ו). תגובתם הטבעית של אנשי בית שמש היתה "וישמחו לראות" (יג), אולם בסופו של דבר נענשו על ראיה זו – "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'" (יט) משום שראיה זו אינה לכבודו של הארון. וכבר הזהירה התורה בפרשתנו שלא לבוא לידי ראיה זו אפילו באופן אקראי "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו", דהיינו בשעת כיסוי הכלים. וע"כ הכהנים הוזהרו לכסות היטב את הכלים קודם בואם של נושאיהם, ולהקפיד שלויים אלו לא יבואו אפילו בשעת הכנסת הכלי לכיסויו שמא יראו משהו ממנו ויתחייבו מיתה.
איסור זה ועונשו החמור מחייב התבוננות מעמיקה במושג "כבוד ה' הסתר דבר", שממנו נובעים גדרי צניעות רבים בכל מה שנוגע לקודש פנימה, ותכליתם למנוע את חילולו בהצצה חטופה ממי שאינו ראוי לה או ממי שלא קידש את עצמו כראוי. ויש להאיר על פן מסוים באיסור זה על פי דברי הנצי"ב מוולז'ין.
בעל 'העמק דבר' (ד, ו) נתן את דעתו להבדל בסדר הכיסוי שבין הארון לשאר הכלים. בעוד שכל הכלים נתכסו בבגד תכלת ורק על כיסוי זה הוסיפו עוד כיסוי של תחש, הרי שאת הארון כיסו בסדר הפוך תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה. על פי ביאורו, כיסוי התחש נועד לשמירה טבעית ואילו בגד התכלת מבטא את הערך והשמירה העל טבעיים שאנו מייחסים לכלים, ובזה נשתנה הארון משאר הכלים.
כל הכלים מייצגים עמל אנושי בתחומים שונים שעיקר שמירתם מוטלת על האדם, ורק בדרך של 'סייעתא דשמיא' ניתן לחשוף את הערך האלוקי שלהם. ולעומתם, הארון במהותו מייצג את ההנהגה העל טבעית של עם ישראל והוא זה שנושא את נושאיו, ורק כדי ליצור איזה מגע אנושי בינו לבין הסובבים אותו הוא לובש כביכול משהו מן ההנהגה הטבעית, ונראה כאילו נישא בידי אדם.
וברוח זו יש לבאר גם את איסור הראיה של כלי הקודש. ראיית האדם מעצם טיבעה היא חושית "כי האדם יראה לעיניים", ובלא כיסוי מתאים הוא עלול לייחס להם משמעות חומרית בלבד. ונמצא, שכיסוי הכלים אינו בא למנוע את ראייתם אלא אדרבא לעורר ולכוון את הראיה הנכונה שלהם, המייחסת להם את מלא משמעותם הרוחנית.
בימים אלו שהראיה החומרנית שולטת בכיפה ומבקשת לכפור בעצם קיומו של כל תוכן רוחני, עלינו להתחזק בראיה של אמונה – "טעמו וראו כי טוב ה'".
ולא יבואו לראות
סיומה של פרשתנו נוגע להנהגת הצניעות המיוחדת הראויה לכלי המשכן. הצורך בדינים אלו מתעורר דווקא בעת המעבר שבין החנייה למסע, שלב שבו יש מקום לחשש מפני הטשטוש של הגבולות הטבעיים.
