משה ומשיח
משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל (מדרש רבה בראשית פרשה א' פסקה ד'). ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל היא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ "וגבה מאד" (ישעיה נ"ב, י"ג) נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה.
מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת, "כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ', י"ז), ודרשו חז"ל זו הבושה (ילקוט שמעוני ירמיה פרק ו', המשך רמז רע"ו), ומשיח ממואב קאתי דחציפה ואמרה מאב (מדרש רבה בראשית פרשה נ"א פסקה י"א), ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, "מואב סיר רחצי" (תהלים ס', י', וק"ח, י'), ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא (מסכת סוטה מ"ט, ב'), ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו.
התעוררות קדושת משיח בנבואה בא ע"י אלדד ומידד שנבאו על עסקי גוג ומגוג (ילקוט שמעוני במדבר י"א רמז תשל"ז), ובזה נכללים כל ענייני הארת משיח וכל הסיבות המסיבות אותו, ותורה שבע"פ שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב, היא באה מצדם, "והמה בכתובים" (במדבר י"א, כ"ו).
בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא, ע"י נפילת העולם בחטא הקדום נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דווקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא, ומשה אמר "האנכי הריתי את העם הזה" (במדבר י"א, י"ב), כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר וצווחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא כי נשאר בענותנותו, "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה" (במדבר י"ב, ג').
המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקה"ק, ובאמת היא מאירה לכל והיא סוד עדות לישראל (מסכת שבת כ"ב, ב'), אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ ג"כ, גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה העליון, אבל לא כפי ציורה שבפועל, ע"כ היתה המנורה צריכה להיות מצוירת אצל משה כמראה אשר הראה ד' את משה (במדבר ח', ד'), אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה, כ"א כן עשה את המנורה, מי שעשה, מעשה שמים (מדרש רבה פרשה ט"ו פסקה ד') ע"י תעלומתה של נשמת משה מצד זיהרא עילאה דאדה"ר, שכולל את האומה כולה ברוחניותה, ומצדה אין שום סיג ופגם בכל ישראל, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים א', ט"ו), לא כמו מצד הנבואה והתגלות התורה שישנם מדרגות וחילוקים.
ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר שיסודה הוא יתרו, אבי הגרים שבאים להיות נלוים לישראל, ומשה אמר מפני כך ליתרו "אל נא תעזוב אותנו והיית לנו לעינים" (במדבר י', ל"א), כמו "ותשב בפתח עיניים" (בראשית ל"ח, י"ד) שאצל תמר, שהיה כדי לברא את אורו של משיח.
והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל ועל ידם כל העולם באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י', ל"ה) שנכתב באמצע, בין פורענות לפורענות, אורו של משיח שאינו מתירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק "ויסעו מהר ד'" (במדבר י', ל"ג), ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר.
החצוצרות, קול מלאכותי, דומה לנשמת הגר, המחבר את הארת הקול של תורה עם השופר הגדול של הגאולה, ששם מאוחד הוא משה ומשיח, "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'" (תהלים צ"ח, ו'), והכל יגיע עד השופר הגדול, וד' אלהים בשופר, הידוע, יתקע ( זכריה ט', י"ד), והמסע הולך הוא לחבר את השירותא, משה, עם הסיומא משיח.
ומדת דיו ממעטת את הק"ו, מה שהוא חוץ לטבעו, מפני התכנסות אורו של משיח, אבל לעת"ל, "ולא יכנף עוד מוריך" (ישעיה ל', כ'). וכ"ז שמדת משה צריכה להיות עומדת בעינה נתגלתה מדת הדיו ע"י "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ותסגר שבעת ימים" (במדבר י"ב, י"ד. ועיי"ש ברש"י), ולא נאמר ק"ו לשכינה עד אשר יתגלה אורו של משיח, ומשה יתאחד עמו, ואור התורה יתגלה במדרגת הלובן של האותיות, ולא יאמר עוד מדת דיו, כי לא ממדת בו"ד יבא אור הכבוד, רק "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א', ב'), "ונחל יצא מבית ד' והשקה את נחל השטים" (יואל ד', י"ח), "ונהרו אל ד' ואל טובו, על דגן ועל תירוש, ועל צאן ועל בני בקר, והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד" (ירמיהו ל"א, י"א), והארת הזקנים שפעלה על הבשר בזעם תיהפך לאור מתוק, בשפעת עונג בהמות בהררי אלף, וכל דגי הים בכללא חדא יאסף להם ע"י לויתן.
וכחו של רבי עקיבא אחד את ההארות ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת, ואמר לבר כוזיבא דין הוא מלכא משיחא (מדרש איכא פרשה ב' פסקה ד'), ולא חש להא דלא היה מורח ודאין (סנהדרין צ"ג, ב'), שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה באורו של משיח.
ומקום המקדש היה ראוי להשפיע כח קנין לגרים בארץ ישראל, אבל ע"י קביעות הקדושה של ביהמ"ק באה המעלה של הרחיבי מקום אהלך, ועתידה א"י שתתפשט בכל הארץ, וזה יהיה מקלט קדושת הגרים המועיל להרחבת הקדושה על כל אפסי ארץ וממילא אין להם קנין בארץ רק ישיבה, כדי להפשיט את קדושתה מעל לגבול ישראל.
וביחש זה המשיך משה את יתרו להדבק בא"י, ורשם את הרושם של זוהר העליון בעמקה של תורה. והכל הלכה למשה מסיני, העתיד להתגלות בהתגלות כבוד ה' עין בעין, שלא כמדת דיו, רק וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דיבר, ולא נצטרך למדת ק"ו, ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, מקרא מפורש המגלה כל סתום ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא, וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח, וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עינך רואות את מוריך.