אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם, והאורה דרה אצלך; אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי – כדרך שהארתי לכם. למה? להעלות אתכם בפני האומות, שיהיו אומרים: ראו היאך ישראל מאירים, למי שהוא מאיר לכל העולם. (רבה ט, ה).
מנורת שבעת הקנים העשויה "מקשה אחת", מסמלת את שלמות המשפחה היהודית. שבעה הם בני משפחתו הקרובים של האדם: אב, אם, בן, בת, אח, אחות, "שארו" – בעל או אשה. אלוהם גם שבעת קרובי המשפחה שכהן נטמא להם במותם, והקרובים חייבים להתאבל עליהם. המספר שבעה הוא מספרה של המשפחה השלמה, המסמלת את השלום בין איש לאשתו, בין ילדים להוריהם, בין אחים לאחיות, ובין אבות לצאצאיהם – שלום לכל הכיוונים: למעלה – לאב ולאם, למטה – לבן ולבת, לצדדים – לאח ולאחות, לבן זוג או לבת זוג. (בעקבי פרשיות).
"בהעלתך את הנרת"
"להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". (רש"י).
אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש: כל אדם מישראל הוא בבחינת מנורה ותפקידו להאיר. כשם שלמנורה גוף המנורה ונר המאיר, כך גם אדם מישראל – גופו נמשל לגוף המנורה, ונשמתו לנר, ככתוב (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם, הגוף אינו אלא כלי לאור הנשמה. כשם שאהרן הכהן היה מדליק את מנורת המקדש, כך הקב"ה הוא המדליק את מנורת עם ישראל, הוא מוריד את הנשמה לעולם הזה, מדליק את הניצוץ שבה, ונותן לה כוח לדלוק ולהאיר באור עצמי – עד "שתהא שלהבת עולה מאליה". הקב"ה רוצה שהאדם, בכוחו העצמי, יאיר את העולם באור הקדושה, לכן ניתנה לו בחירה חופשית כדי שפעולותיו ייעשו בבחירתו ומרצונו. ונוסיף נשאל, אם אמנם ה"הדלקה" נעשית ע"י הקב"ה, והוא נותן את הכוח "שתהא שלהבת עולה מאליה", איך אפשר לומר "עולה מאליה" – הרי אין זה כלל "מאליה" אלא בכוחו של הבורא?. התשובה נעוצה בכלל ההלכתי (שבת צג, א): "מסייע אין בו ממש". אמנם, הקב"ה "מסייע" ונותן לאדם את הכוח להאיר את העולם, אבל הסיוע אין בו ממשות גשמית, זהו סיוע רוחני, שאין לו השפעה על המציאות הגשמית. את המרחק בין הסיוע הרוחני למציאות הגשמית חייב האדם לעבור בכוחות עצמו, הוא הוא היכול לתרגם את העזר הרוחני שהוא מקבל מהקב"ה למעשים בעולם הזה. הקב"ה רוצה שהדברים הרוחניים יתגלו ויתממשו בעולם על ידי האדם דווקא. בדרך זו משתלבים שני ניגודים: מצד אחד, הקב"ה הוא ש'מדליק' את 'מנורת היהודי', והוא שנותן לה את הכוח שתאיר "מאליה", ועם זאת – היהודי הוא שבוחר, מרצונו העצמי, ליישם זאת בפועל בחיי היום יום.
"להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה"
רבי שמחה בונים מפשיסחה היה אומר: מה גדולה היא שלא שינה? הרי גם יהודי פשוט לא היה מעז פנים לשנות ממצווה שציווה ה'? אלא, שבחו של אהרן שלא שינה את עצמו, ונשאר איש העם ואוהב את הבריות כמקודם; רודף שלום ומשכין שלום, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. "שלא שינה" – הגדולה לא הביאה אותו לשנות את הליכותיו, מידותיו הטובות וענוונותו.
"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י)
על מה ראוי אהרן לשבח? וכי הייתה לו סיבה לשנות את הוראתו של משה? אלא, טבעו של אדם שיש בו מעין התנגדות פנימית להוראות המונחתות עליו מגבוה על ידי אדם אחר. ככל שאדם גדול יותר, משתדל הוא להראות שמעשיו נעשים על פי שיקול דעתו והבנתו שלו. לפעמים נדמה לאדם שכבודו ייפגע, אם אכן יקיים הוראה מגבוה לפרטיה ודקדוקיה, מבלי שיתקנה או יוסיף בה משהו מסגנונו האישי. לא רק בגדולים כך, אלא בכל אדם. בני אדם רבים עושים דברים דווקא במקום שלגביו הם נקראים שלא לעשות כן. ו"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". על כן "שבחו של אהרן – שלא שינה". אהרן הכהן, סמל השלום והענווה, שמע מפי משה את כל ההוראות לגבי העלאת האור במנורה, ועשה בדיוק כפי שהורו לו". (לקראת שבת).
משה אינו מתפלל ש"יפוצו אויבנו וינוסו משנאינו", אלא מכנה את אויבי ישראל ושונאיו – "איביך" ו "משנאיך" – אויבי ה' ושונאי ה', "שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י). למה נחשבים שונאי ישראל אויבי ה' ושונאיו? משום ששנאתם לישראל היא על היותו עמו הנבחר של הקב"ה, כנאמר (דברים יד, ב): "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים". לכן פוגעים הם בעם ישראל, כדי לפגוע בה' על שבחר בישראל. אכן, יכולת פגיעתם של הגויים בישראל נובעת מרפיונם הרוחני; אילו היו ישראל מתנהגים כראוי, לא הייתה לשום שונא ואויב יכולת לפגוע בהם. לכן מודגשת בתפילתו של משה העובדה ששונאי ישראל הם שונאי ה', לומר לך: שנאתם של הגויים אינה קשורה לחולשה הרוחנית של שונאי ישראל, אלא זו שנאה לשמו – שנאה נגד הקב"ה. משה קורא לקב"ה ואומר: "קומה ה'". אותם גויים שונאי ישראל אינם מתעניינים כלל אם עבודתם הרוחנית של היהודים שלמה היא או לא. הם יודעים רק שעמך הם, ולכן נלחמים בהם. אם חלילה יצליחו לפגוע בעם ישראל, יהיה זה חילול השם – שמך! לכן, "קומה ה'".