גביע הכסף? ירושה משפחתית. אני קיבלתי אותו מסבי, בנימין, שקיבל אותו במתנה מאחיו יוסף. הוא הגביע אשר בו ינחש. בביתי ניצב הגביע. יפה ומבהיק כביום צאתו מבית האומן. והיא, חברתי המצרית, הייתה מביטה בו בחמדה.
חברות היינו. בבית אחד גרנו ואהבתי אותה. כשנישאה תפרתי לה שמלת כלולות. ולא ביקשתי תמורה וכשנולד בנה הבאתי לה את גביע הכסף אשר תמיד נשאה אליו את עיניה. וידעתי כי תישמור עליו מכל משמר.
ואז מת יוסף. וקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.
וגזרות חדשות באו בארץ. וכשהחלה גזרת השיעבוד היא אמרה לי: "היי שפחתי. טוב לך כך תחת היות שפחת זרים". והסכמתי. בתחילה עדיין התייחסה אלי יפה. אולם מיום ליום החלה להשתעבד בי. עינויים היו לה למכביר. והנאה מיוחדת הייתה לה לראות את פניי המתכרכמות בסבל. משימות הייתה שתה עלי, עבודות שאין אישה מסוגלת להן. וכשכשלתי הייתה לועגת לי ומלקה אותי. אינני יודעת מה הכאיב יותר. המכות או לעגה של רעותי לשעבר. כמה ימים לאחר לידת בני בכורי נפלה עלינו גזרתו האכזרית מכל של המלך. "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". נפלתי על פניי והתחננתי לפניה לבל תסגיר את ילדי לידי שוטרי המלך. אולם היא עטתה על פניה קור רוח. משכה את התינוק מידיי החלשות מהלידה ומעבודת הפרך ויצאה עימו אל פתח הבית. "כאן" היא צעקה אל עבר השוטרים והגישה להם את ילדי הבוכה.
 |
|
מכת בכורות (תחריט מאת גוסטב דורה)
|
ביום שמלא היאור בדם היא הביטה בי בכעס והפטירה: "דם בניכם הטמא מזהם את הנהר הקדוש."
ואז באה הצפרדע בכל מאכלה ובחדר משכבה. כינים ושחין בבשרה ומכות בבהמותיה. ואני? בריאה וללא פגע. "בשלכם" צעקה אלי. "עברים ארורים. מכשפים אתם כולכם. אתם הבאתם עלינו את הצרות הללו. צאי כבר מביתי מכשפה."
אבל אני נשארתי. עד הרגע האחרון. עד שזעקה נשמעה בכל ארץ מצרים. ורעוּתי- גבירתי ישבה שם, ובין רגליה כרע נפל בנה הגדול. הכרתי את הנער. בנה בכורה. כעת מת היה. ראשו בין זרועותיה. כשחשה בי הרימה ראשה וקראה אלי: "עכשיו את מרוצה? בנך מת וכעת גם את בני הרגת! מוות אתם העברים! ואלוהיכם מוות שמו. לכו כבר מאיתנו. אתם הורגים את כולנו!"
הבטתי בפניה. לא שנאה בלבד או כעס היו בהם. פחד היה שם. פחד עמוק ההופך את הבשר.
ואני? באופן מוזר ומחריד לא הרגשתי כל צער על מות הנער. גם כעס לא הרגשתי. אחרי שנים של שיעבוד ועינויים מת בי לב בת החורין שלי וכל רגשותיי היו רגשות של שפחה. לא צער ולא חמלה. רק הישרדות.
"אני הולכת." אמרתי. "אבל לפני כן, יש כמה דברים שאני צריכה לקחת." ולקחתי את גביע הכסף ואת השמלה שתפרתי.
ויצאתי.
-תראה לי את הידיים. נקיות?
-נקיות אבא.
-נטלת אותן?
-נטלתי אותן.
-ובכן שב לשולחן. אבא לא אכל כל היום והוא רעב.
-למה, אבא, לא אכלת?
-עיניתי את עצמי במקומך.
-כי אני בכור?
-כי אתה בכור. ואינך בר מצווה עדיין.
-אבל למה רק הבכורים מתענים אבא?
-בחוזק יד הוציאנו ה ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם עד בכור בהמה.
-אז ניצלנו אבא. כי ה הרג את הבכורים של מצרים ואותנו לא. אז אנחנו צריכים לשמוח. לא להתענות.
-יופי של שאלות יש לך בן, אולי תשאיר משהו גם לפסח הבא?
עכשיו תחזיק יפה בגביע הכסף של סבתא וזרוק מעט יין מן הכוס:
דם ואש ותימרות עשן. דם צפרדע כינים... חושך.
מכת בכורות.
"התצמח שושנת האלמוות
בדור של עבדים
להרס,
בדור של עבדים
למוות?!
הדליקו נר!
שתו יין!
השבת יורדת בלאט
ובידה הפרח,
ובידה
השמש השוקעת..."
(הדליקו נר/ זלדה)