מבכור פרעה הישב על כסאו

(ד) ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים: (ה) ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה: (ו) והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף: (ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל: (ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא ויצא מעם פרעה בחרי אף:

(שמות פרק יא)

כדי לציין את העובדה שמכת בכורות אמורה לפגוע בכל הבכורות, נקט משה בלשון "מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים", שמטרתה לכלול את כולם, מהבכור הנכבד ביותר במצרים ועד הבכור השפל ביותר במצרים.

אולם יש הבדל בין הודעת משה על מכת בכורות העתידה להיות לבין תיאור המכה בפועל.

(כט) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה:

(שמות פרק יב)

איזה ביטוי כולל יותר? "מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים" או "מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור"? לשון אחר: מי שפל יותר בכור השפחה או בכור השבי?

מובן, שאם תהיה התשובה: בכור השפחה שפל יותר, השאלה הבאה תהיה: מדוע לא מת בכור השפחה כפי שהודיע משה? ואם תהיה התשובה: בכור השבי שפל יותר, השאלה הבאה תהיה: מדוע לא הודיע משה על מיתת בכור השבי?

כותב ראב"ע:

(ה)... הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים, כי מלת הגמאיני (בראשית כד, יז) - השקיני (שם שם, מה), וזכור ושמור, ושוא ושקר, לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר על זה בתפלת משה (שמות לב, ט). והנה בכור השפחה, כמו בכור השבי, כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים, כאשר הזכיר יוסף, כי שמו אותי בבור (בראשית מ, טו).

נתחיל מסוף דבריו: בכור השפחה ובכור השבי הם שני מושגים זהים. השבויה היא שפחה הטוחנת בריחים ביום וישנה בבית הבור בלילה, ולכן שני הכינויים מכוונים לדבר אחד.

תשובה זו של ראב"ע היא עקרונית ונובעת מתפיסתו ש"הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים".

מה פירוש הדבר?

נעיין במקום נוסף שבו מציג ראב"ע תפיסה זו ביתר ביאור (שמות כ):

ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות. אמר השם לקין ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ (ברא' ד, יא - יב). וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה (שם שם, יד). ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. והנה אמר אליעזר הגמאיני נא (שם כד, יז). והוא אמר: ואומר אליה השקיני נא (שם שם, מה). אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור (שמות יב, כט), וכתוב: בכור השפחה אשר אחר הריחים (שמות יא, ה). ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפ' כי תשא למי שאין לו לב להבין. והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה.

ברור לחלוטין שהחשיבות הגדולה היא ל"טעמים" כלומר למשמעות המכוונת במילים. אך לדעת ראב"ע חשיבות זו מבטלת לגמרי כל חשיבות שיש למלים. המלים הן גופות, הן רק כלים, להכיל בתוכן את הטעמים שהם הנשמות. לכן אין כל חשיבות לכלים אלא רק במידה שהם אכן מסוגלים להכיל בתוכם את התוכן הנדרש. חשיבות המילים היא רק ביכולת להביע את התוכן. ממילא ברור שכשם שאין כל חשיבות לצורת הכלי או לצבעו ובלבד שיכיל את הנדרש; כך אין כל חשיבות למילים ובלבד שיביעו את התוכן.

הנובע מכך לענייננו הוא ששימוש במילים נרדפות במקרא אינו מלמד על כלום, ואין כל מקום לברר מה טעם בחרה התורה פעם במושג זה ופעם במושג אחר כדי להביע אותו הדבר, כיון שאין כל חשיבות לשאלה ולא לתשובה שתוצע, החשיבות היא אך ורק לתוכן.

ראב"ע מציע דוגמאות אחדות לתפיסתו זו. כשם שהוא לא רואה כל חשיבות והבדל בין שתי המילים "הגמאיני" ו"השקיני" הכתובות בתורה, שלמעשה רק באחת מהן נקט בפועל עבד אברהם בבקשו מרבקה לשתות; כך הוא לא רואה כל משמעות לשינויים שיש בעשרת הדברות בין פרשת יתרו לבין פרשת ואתחנן.

ולענייננו: אין כל סיבה לכך שהתורה פעם נקטה במושג "בכור השפחה" ופעם נקטה במושג "בכור השבי" - המשמעות, שהיא העיקר, היא אחת.