מארץ מצרים לארץ... כנען?

לא פחות מכ-100 פעמים נקראת ארץ ישראל בתנ"ך ארץ כנען, ותמוה הדבר מאוד. הייתכן שארץ ישראל - שבה מופיע היושר האלקי, ארץ השכינה והנבואה שעליה נאמר "עיני ה אלוקיך בה" ו"ה אלוקיך דורש אותה תמיד" (דברים יא יב) - תיקרא על שם בנו השפל והמקולל של חם, אותו כינתה התורה "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט כה)?

ניתן היה לתרץ תירוץ היסטורי, שהסיבה לכך היא משום שכנען וזרעו היו ראשונים בארץ ישראל עוד לפני שהגיע עם ישראל לנחלתו, כתיאורה של התורה את המצב בארץ עד הגעתו של אברהם אבינו, אבי האומה, לארץ (בראשית יב ה) - "ויקח אברם את שרי אשתו... ואת כל הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען". אולם קשה להסתפק בתירוץ זה מסיבות שונות וגם מפני שבפרשתנו - בה מתוארת יציאתנו ממצרים בדרכנו לארץ ישראל, ואותה חותמות שתי הפרשיות האחרונות, פרשת "קדש לי" ופרשת "כי יביאך" המסכמות את יציאת מצרים וזכרונה לדורות - גם בהן נאמר, למשל, "והיה כי יביאך ה אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך" (שמות יג יא). והלוא לכאורה אין זמן מתאים יותר לקרוא לארץ כנען סוף סוף ארץ ישראל, מאשר עתה, לאחר היציאה ממצרים בדרך לנחלה שהובטחה לאבותינו? ומה עוד אם נזכור שכנען ומצרים הם שניים מבניו של חם (בראשית י ו), ואם כן מה הועילה היציאה ממצרים אם בסך הכול אנו עוברים מארצו של בנו האחד של חם - מצרים, אל ארצו של בנו השני - כנען?

ניתן אולי לתרץ ולומר (על פי דבריו של הרב קוק , בעולת ראיה א רג-רד) את הרעיון הבא שיתרץ את קושייתנו תירוץ מהותי: כל קשר טבעי-אנושי של עַם עִם ארץ תלוי בשלושה גורמים: (א) קבוצת אנשים גדולה, (ב) החיה במקום לאורך זמן ובקביעות (ג) ויש לה חוויות משותפות, מה שייצור בהמשך חיבה וקשר רוחני בין אותם האנשים למקום, וכדבריו שם: "הקשר הטבעי (בין עם לארץ) הוא מתפתח רק במשך זמן רב, על ידי המון מאורעות, על ידי עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חיבה הסטורית, הבאה מתוך התרגלות, לפעם בלבבות הדורות הבאים וקשר רוחני מתהווה בין העם והארץ". כל זה נכון בקשר אנושי הנוצר מתוך הרגל חיים ומציאות היסטורית בין עם לארץ.

אולם הקשר שלנו עם ארץ ישראל הוא קשר אחר, שונה לחלוטין! יסוד הקשר שלנו עם ארצנו אינו נסיבתי, מציאותי, או הסטורי, אלא הוא קשר אלוקי-עצמי המגלה שעם ישראל וארץ ישראל הם דבר אחד. ואדרבא, קשר זה לארצנו קיים דווקא מפני שאין הוא נסמך על כך שהיינו ראשונים בארץ, לפני עמים אחרים, אלא הוא תוצאה מההבטחה האלקית לאבותינו הנובעת מעצמות ההתאמה בין "נשמת" עם ישראל ל"נשמת" ארץ ישראל - עצמיות שקדמה לבריאת העולם ולהשתלשלות האנושית בהסטוריה ואשר תביא באמת את העולם לתיקונו והשלמתו. וכדברי הרב (שם): "ששום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה" משום שהיינו מתי מספר - מספר אנשים מצומצם, אבותינו, כמעט - בזמן קצר, וגרים בה - כגרים שאינם יושבים ישיבת קבע אלא מתנודדים ממקום למקום. דווקא זה מגלה שהקשר שלנו עם הארץ הוא "יצירה אלקית, בדבר ה וברית קודשו, בחוק שבועת עולם אשר הוא אמר ויהי". דווקא זה הדבר הגורם לכך שישבו בארץ ישראל עמים אחרים לפנינו ככנען, עד כדי כך שאפילו הארץ תיקרא על שמו. אין ספק שאחת הטעויות העקרוניות שאנו עושים בהקשר זה לאורך כל ההסטוריה, היא ההיסמכות על כך שהיינו כאן לפני כולם שהרי ארץ ישראל היא ארץ התנ"ך, בה הלכו אבותינו. זו טעות חמורה! טיעון מעין זה מכניס אותנו לוויכוח וסחרור הסטורי, חיצוני-טכני של מי היה כאן ראשון שכישלונו ידוע מראש.

ארץ ישראל שלנו, לא כי אבותינו הלכו פה בעבר אלא בדיוק להפך. אבותינו הלכו פה בעבר כי זו הארץ שלנו בהבטחה אלקית שיסודה עצמות הקשר שבינינו לארץ, שהתחיל עוד לפני בריאת העולם. לא בתירוצים הסטוריים, ארכיאולוגיים, וכל שכן לא בתירוצים פוליטיים, ביטחוניים, כלכליים ודומיהם נוכיח את בעלותנו הבלעדית והמוחלטת על הארץ הזאת, אלא מתוך הכרה באמת הפשוטה, שאותה יפנימו בסופו של דבר גם אויבינו, ש"הוא אמר ויהי, ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם באמרו לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם" ומתוך כך נזכה להתקיימותם של המשך הפסוקים (דברי הימים א טז) "לא הניח לאיש לעושקם ויוכח עליהם מלכים, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, שירו לה כל הארץ, בשרו מיום אל יום ישועתו. ספרו בגויים כבודו בכל העמים נפלאותיו, כי גדול ה ומהולל מאוד ונורא הוא על כל אלוקים".