החדש הזה לכם ראש חדשים

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

מה משמעותו של ציווי זה, ומה טעמו?

כותב הרמב"ן:

וטעם 'החדש הזה לכם ראש חדשים', שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר: 'בחדש השלישי', ואומר: 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן', 'ובחדש השביעי באחד לחודש וגו'', וכן כולם.

משמעותו של הציווי היא להגדיר את החודש שבו יצאו ממצרים כחודש ראשון לעניין מניין החודשים, ולכל החודשים הבאים לתת מספר סודר בהתאם. ציווי זה מגדיר למעשה את שמות החודשים על פי המספר הסודר, בלא לתת שמות לחודשים. טעם הדבר הוא כדי שתזכר היציאה ממצרים, כי כשיאמרו "החודש הראשון", "החודש השני", "החודש השלישי" וכו', תהיה זו תזכורת תמידית ליציאת מצרים.

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב: 'וחג האסיף תקופת השנה', וכתיב: 'בצאת השנה', אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם 'ראשון הוא לכם', שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו.

בענין שמות ימי השבוע כתב הרמב"ן (שמות כ, ז):

ובמכילתא: רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש רבי אברהם.

לישראל אין שמות לימי השבוע, וזאת כדי שימנו את הימים ביחס לשבת, ובזה יזכרו את השבת "תמיד בכל יום". חשיבות זכרון השבת מתבארת בדברי הרמב"ן שם:

ועל דרך הפשט אמרו, שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר: 'כי אות היא ביני וביניכם'. וזה עיקר גדול באמונת האל.

כשם שלשם זכרון השבת לא ניתנו שמות לימי השבוע, כך גם בענין יציאת מצרים: לשם זכירתה לא ניתנו שמות לחודשים, אלא רק מספר סודר המתחיל מחודש היציאה ממצרים. חודש זה שנקרא "החודש הראשון" אינו תחילת השנה, שהרי תחילת השנה היא בתשרי ("החודש השביעי"), אלא הוא ראשון לגאולה. הבדל זה בין תחילת השנה לבין "החודש הראשון" נרמז בפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"; חודש היציאה ממצרים אינו החודש הראשון בשנה אלא ראשון הוא לנו - "שנקרא לו לזכרון גאולתינו".

וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו: שמות חדשים עלו עמנו מבבל, כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: 'ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון', חזרנו לקרוא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה' יתעלה. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר. ולכן אמר הכתוב: 'בחדש הראשון הוא חדש ניסן', כמו: 'הפיל פור הוא הגורל'. ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

שמות החודשים המקובלים היום, תשרי ניסן וכדו', הם שמות פרסיים. שמות אלו החליפו את המנין הסודר שנועד להזכיר את יציאת מצרים, בעקבות נבואת ירמיהו (טז, יד-טו): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם". זכרון הגאולה השנייה יחליף את זכרון הגאולה הראשונה, והדבר יבוא לידי ביטוי בשמות החודשים: בתחילה לא היו שמות לחודשים כדי לזכור את גאולת מצרים, ואחר כך ניתנו להם שמות פרסיים כדי לזכור את הגאולה השנייה.

כיון ששמות החודשים הם פרסיים הם מצויים אך ורק "בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר":

זכריה א, ז: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר. זכריה ז, א: "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. עזרא ו, טו: "וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא. נחמיה א, א: "דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. נחמיה ב, א: "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו. נחמיה ו, טו: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם. אסתר ב, טז: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ. אסתר ג, ז: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. אסתר ח, ט: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם.

אמנם, ראוי לציין שהמעבר ממספר סודר לשמות פרסיים ניכר גם בדרך ציון החודשים: הציון הוא לעיתים כפול - "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן" (אסתר ג, ז), דבר המעיד על שפה זרה הזקוקה לפירוש, כמו בהמשך הפסוק שם: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל".

[בענין האחרון ראה מה שכתבנו בסדרה מפניני ראב"ע לפרשת וישב].