כולנו יודעים כי הסמל של חג הפסח הוא המצה. עם שוקולד או מטוגנת; כל החג אנו מתעסקים בשאלה כיצד ניתן לאכול את לחם העוני הזה בצורה הכי סבירה שניתן. אך המתבונן בפירוט המצוות של חג הפסח ייווכח כי המצה כלל לא תופסת מקום מרכזי. מלבד מצווה אחת לאכלה בערב היום הראשון (אנו נוקטים בדעה המקובלת ולא כשיטת הגר"א) כל שאר המצוות עוסקות באיסורי חמץ למיניהם - אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם, בל יראה ובל ימצא, כי כל האוכל מחמצת ונכרתה, ועוד ועוד - כאשר איסורים אלו תקפים בכל הפסח. מדוע איסור החמץ תופס מקום כה מרכזי ואילו המצה מקום כל כך שולי? עיון בפשטי המקראות יכול לספק לנו מענה על כך.
]הכתוב מתאר כי כשיצאו ישראל ממצרים לא היה בידם מה לאכול - "וגם צדה לא עשו להם" (יב, לט). מדוע? והרי את המצווה על קרבן פסח אמר להם משה בראש חודש ניסן, והיה להם לפחות י"ד יום להתכונן ליציאה? התשובה פשוטה: משה אמנם סיפר לבני ישראל כי הקב"ה הולך לנגוף את מצרים אך הוא לא סיפר להם שבעקבות כך הם יצאו ממצרים. ייתכן והעם חשב שצפויה להגיע עוד אחת מן המכות, ויש להכין את הקרבן כדי להינצל ממנה, אך מי אמר שהיא זו תביא לשחרורם? כנראה סבר העם שדינה הוא ככל שאר המכות שלא הצליחו להביא את הגאולה המיוחלת.
לא זו אף זו. משה במפורש אומר לעם ישראל שעליהם לאכול את הקרבן בבית ו"לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (יב, כב). כלומר, העם מבין שעליו להיות סגור בביתו עד אור הבוקר. אך למעשה מה קרה? "ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי... ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (שם לא-לג). עוד עם ישראל ספון בבתיו, מחכה שגזירת המוות תדלג מעליו, עד אור הבוקר, מצרים לוחצים כבר בלילה שיצאו לדרך. מצרים אינם מוכנים לחכות; עם ישראל צריך לצאת מיד ללא שתכנן זאת.
אין פלא אפוא שהעם לא הספיק להכין צדה לדרך. הוא כלל לא ידע שהוא הולך להיגאל ובכלל סבר לתומו שיש לו זמן להמתין עד אור הבוקר. ממילא, כל האוכל שהיה בביתו זה הבצק, אותו הכין לאפיה ליום המחרת. בלית ברירה זה מה שהיה בידיו לדרך: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" (יב, לד). יושם לב: החיפזון בו יצא עם ישראל ממצרים גרם לכך שלא את המצות לקחו עם ישראל אלא רק את הבצק, אותו בצק שהיה אמור להוות את סעודת השחרית למחרת. ואנו הרי יודעים מה קורה כשמטלטלים בצק ולא נותנים לו לנוח במקום - מונעים ממנו להחמיץ. לכן עם ישראל יוצא ממצרים "משארתם צררת בשמלתם על שכמם" עם הבצק ורק לאחר שהוא מגיע לסוכות הוא אופה את הבצק שלא החמיץ, וממנו נוצרת המצה - "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ" (יב, לט).
מעתה ברור מדוע עיקר המצוות בפסח הוא איסור החמץ ולא חיוב המצה. מה שמשקף את היציאה ממצרים הוא לא המצה; זו נאפתה רק לאחר מכן בסוכות. מה שמאפיין את הגאולה הוא החיפזון שמנע מהבצק להחמיץ, אותה ישועה שבאה כהרף עין, בלי שעם ישראל ידע, בלי שהוא התכונן, ומכאן האיסור המרכזי בפסח - לא לאכול חמץ, לא לתת לבצק להחמיץ.
והלא זהו פסח - האמונה כי הקב"ה יכול בכל עת ובכל זמן להפוך את המציאות בן רגע, וחרף כל המאמצים האנושיים המבקשים לפתח ולהתפיח ולעצב את המציאות, יכול הקב"ה לעצור הכל ולהפוך את היוצרות לפי רצונו.
המאמר יתפרסם בעלון מ'סביב לשולחן'