פתיחה
בבואנו ללמוד את פרשת נח, צף ועולה בנו זיכרון המבול, אותו גשם אימתני שירד במשך ארבעים יום וארבעים לילה כדי ליצור עולם חדש במקום העולם המקולקל, שנוצר עקב מעשיו של האדם. פרשת נח היא תהליך שבו מתווסף לחטא אדם הראשון, דרך צאצאיו, חטאים נוספים, כששיאם בזעקת הכתוב: "מלאה הארץ חמס", וסופו של התהליך בסוף הפרשה, בלידת אברהם, שגם בו יש משהו מדור המבול כצאצא של נח, אך בניו מתקנים את החטאים הללו, ונרחיב בהמשך.
גלגלי הצלה
מפשט הכתובים נראה שהקב"ה חרץ את דין דור המבול להשמדה, ואת דין נח להקים ולבנות את האנושות מחדש, כי הוא "מצא חן בעיני האלוקים". נשאלת השאלה, מדוע לא העמיד להם הקב"ה מוכיח, או פתח להם פתח של תשובה? על שאלה זו עונה המדרש בשמות רבה פרשה ל':
"ביקש הקב"ה ליתן לדור המבול ארבעה דברים: תורה וייסורים ועבודת קרבנות ותפילה".
ר' צדוק מבין שיש מכנה משותף לכל ארבעת המתנות הללו:
"והיינו שהשי"ת רצה להחזירם למוטב ולתת עצות נגד יצק הרע...וייסורים הם כפרה על העבר...וגם כפרה על להבא...וקורבנות גם כן מכפרים על העבר...ולהבא שע"י זה מתקרב להשי"ת...ותורה היא עיקר התבלין דמשכהו לבית המדרש. ותפילה על פי מה שאמרו שאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול. והשי"ת מוכן לעזור לכל אחד רק שהאדם יתפלל לו על זה".
מה גרם אם כן לדור המבול לדחות את גלגלי ההצלה האלו בשתי ידיים? ר' צדוק ממשיך:
"...והנה מה שגרם לדור המבול להיות רבה רעת האדם בארץ, היה מרוב טובת העולם הזה שהיה להם ולא היה עליהם עול מלכות שמים ולא עול דרך ארץ. כי לא נצרכו לעבוד בשדה וכמו שאמרו[1] דאחת לארבעים שנה היו זורעים. והיו רק אוכלים שותים ופוחזים. ורוב השלוה הביאם שימרדו ויחטאו...וכשאין עוסקים בדרך ארץ ומבלים בטוב ימיהם בתענוגי העולם הזה זה מביא לידי חטא ועוון".
המדרש שמביא ר' צדוק מתאר את דור המבול כחברה מאוד נהנתנית שמתעסקת אך ורק בדברים הגשמיים: איך לחיות יותר טוב וגם לעשות את זה ב"סטייל". העבודה לא קשה, היות שרק פעם בארבעים שנה זורעים, החיים נמשכים כמו נצח, ואין יותר ממה לפחד. ככלל, החטא הגדול ביותר היה של הוצאת זרע לבטלה, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". כשבוחנים חטא זה לעומקו, מבינים שהאדם מבטא בכך את יכולתו לזכות בהנאה המינית לגמרי בכוחות עצמו, לא כדרך הרגילה והבריאה יחד עם אישה. הכל יחידני ונהנתני נטו. הכל בא בקלות - ועל מצב כזה בדיוק מזהיר אותנו הקב"ה[2] בתורה:
"פן תאכל ושבעת...ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה...ושכחת את ה' אלוקיך".
דור המבול כלל לא מכיר את המושג של הקב"ה שיש לירא ממנו, כי הכל מגיע בכזו טבעיות והכל אנחנו עשינו, אנחנו יצרנו, לנו מגיע ליהנות מהכל כי אנחנו אדוני הארץ. וכי למה שנחזור בתשובה? מפני מי? היחידים שאולי צריכים לחזור מפניהם בתשובה זה אנחנו, שלא הספקנו יותר ממה שיכולנו. כאילו אומרים הם את דברי פרעה: "מיהו ה' כי אשמע בקולו" – "מיהו ה' כי נירא מפניו ונחזור בגללו בתשובה".
זכור ברית אברהם
הזכרנו בתחילת הדברים שהפרשה היא תהליך של תיקון מחטא האדם הראשון דרך דור המבול ועד לאברהם אבינו. מה היה התיקון שביצע - או יותר נכון התחיל - אברהם? ר' צדוק מתייחס לכך בהסבירו את השאלה של אברהם לה' בעת ברית בין הבתרים - "במה אדע כי אירשנה":
"ואברהם ידע שזרעו יהיו מהנפשות מדור המבול שנכשלו בעוון פגם הברית וארץ ישראל אינה סובלת אנשים חוטאים כאלה...ועל כן כשאמר לו הקב"ה אני ה'...שאל במה אדע כי אירשנה. שאף שהאמין שבוודאי יתן ה' הארץ לזרעו מכל מקום שאל במה אדע שיתקיימו בה. באיזה כח יתגברו שלא יכשלו בעוון דור המבול ולא תקיא הארץ אותם ותהיה להם לירושה שאין לה הפסק. ועל זה השיבו השי"ת, כי גר יהיה זרעך וגו', ועבדום ועינו אותם. וע"י העבדות והעינוי יתבררו ויתלבנו מחטא דור המבול כי בחטא פגם הברית המשפט להיות עבד...וע"י העבדות והעינוי תקנו חטא דור המבול וכמו שכתב האר"י ז"ל שמנפשות דור המבול נגזר עליהם היאורה תשליכוהו…ומנפשות שבדור הפלגה עבדו בהם בחומר ולבנים"
אברהם חושש שיום יבוא וגם זרעו יהיה נהנתן ופרוץ בעריות כדור המבול ויתחייב כליה. שאולי חס וחלילה חלק מה"גנים הנהנתנים" עברו דרכו לצאצאיו וגם הם יגורשו מהארץ כמו אבות אבותיהם. התשובה שהקב"ה נותן לו ע"פ הפשט לא נראית הגיונית - אברהם שואל: 'תן לי סימן שזרעי באמת יירש את הארץ' - והקב"ה עונה לו - 'זרעך מתחייב לגלות'. אך לפי מה שאמרנו בדברי ר' צדוק זו התשובה האמיתית. בזכות הגלות יש גאולה, בזכות הגלות קיים התהליך של בירור וניפוי של האנשים שלא מתאימים לעם ישראל, שהם כמאמר הגמרא ביבמות עט.
"שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, הביישנים וגומלי חסדים".
בימים ההם בזמן הזה
מה אנו יכולים ללמוד מכל העיון הזה לימינו אנו? אני חושב שכדאי לתת דגש על כך שהעולם תמיד מתקדם בתהליך של תשובה מאז החטא של האדם, כשאת התהליך מוביל העם הנבחר, הלא הוא עם ישראל. הרמב"ם כותב בכמה מקומות שמי שאומר שהקב"ה ברא את העולם ועזב אותו – כופר לחלוטין. דהיינו ה' מנהיג את עולמו בכל רגע ורגע וגם אירועים שנראים תמוהים הרי הם חלק מתהליך ארוך של טיהור וזיקוק, כמו שעבוד מצרים לעם ישראל כדי לנפות ממנו את שיירי דור המבול שדבקו בו. הרמב"ם עצמו כותב באיגרת תימן, בעת גזירות השמד הקשות שעברו על יהודי תימן בימי הביניים, ורבים מהם כתוצאה מכך המירו את דתם:
"אבל מה שהזכרת שמקצת בני אדם סטו ליבותיהם ונולד להם ספק ונתבלבלו דעותיהם ומקצת בני אדם לא סרה אמונתם ולא נשתבשו...וכבר ערב לנו ה' יתברך, ודי בו ערב, והודיענו שכל מי שעמד במעמד הר סיני ועמדו במשה רבנו ובכל מה שנאמר, הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות. והוא אמרו יתעלה: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". לכך ייוודע שכל מי שיצא מהדת הנתונה במעמד ההוא – שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו ז"ל על כל המסתפק בתורת משה: "לא עמדו אבותיו על הר סיני".
יוצא מדבריו, שתהליך הזיקוק והקידום של עם ישראל ועמו העולם לא נעצר, ומי יודע, אולי גם הצרות הגדולות במהלך השנים הן אותו חלק מאותו התהליך. קטונו מאוד בשביל להעריך את מהלכי הקב"ה בעולם, אנחנו מסוגלים רק לנתח תוצאות. התוצאה היא שכרגע אנו נמצאים בתהליך, שנקודת הציון שלנו כרגע בתוך התהליך הוא שלב הגאולה – עם ישראל בארצו, גם בזמנים הקשים. ולוואי שנזכה גם אנו לראות בסוף התהליך, ובא לציון גואל.