שופטים ושוטרים - כפייה והזדהות

האמירה לפרט

ישנה פרשנות מאד מקובלת ונפוצה בעולם החסידות, בה לוקח האדמו"ר פסוק שמדבר אל גיבור תנ"כי או לציבור כולו, ודורש אותו לאדם הפרטי שבכל דור ודור. למשל, על האמירה לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", דרשו בספרי החסידות, שיש פה אמירה נצחית לכל אדם: "לך לך", כלומר, לך אל עצמך, אל הניצוץ הפנימי שבך, אל הא-לוקי שבך.

בעיון זה נראה כיצד השפת אמת, באותה שיטת פרשנות, מסביר את הפסוק הראשון בפרשתנו: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

"שופטים ושוטרים תתן לך – הוא גם כן לכל פרט. 'שופטים' הוא הדעת להבין האמת והיא על פי הגיון בתורה שבכתב ושבעל פה. כמו השופט שפוסק הדין, כן קבלת האדם עצמו בפיו. ו'שוטרים' (זה) בחינת המצות עשה ולא תעשה שהוא בגוף המעשה לכוף היצר לשנות המעשה על פי התורה" (תרמ"א "שופטים").

השפת אמת פותח את התורה ברעיון שהזכרנו בהקדמתנו, שהציווי על נתינת שופטים ושוטרים הוא לכל פרט ובכל דור, תמיד. כיצד באים הדברים לידי ביטוי?

השופט והשוטר

במספר מקומות מסביר השפת אמת, שהשערים של האדם זה ההרגשות והחוויות הרוחניות שלו. העולם הפנימי של האדם מלא בשערים ובפתחים שזקוקים להגנה ולבקרה. פה באה לידי ביטוי הכפילות של התורה בדברה על שופטים ושוטרים.

אין דין השופט כדין השוטר. השופט אמון על שמיעת טענות בעלי הדין, ומתוך ניתוח שכלי מעמיק הוא מגיע להכרעת הדין. לעומת זאת, מהשוטר לא נצרך שימוש בדעת ותבונה, והוא אמון רק על הביצוע של גזר הדין.

כך הם פני הדברים בעבודת ה' של האדם הפרטי. כשאדם עומד מול התורה ולומד אותה, הוא צריך להפעיל את שכלו ואת כלי הניתוח ההגיוניים שדעתו משיגה. כאן עומד האדם מול עצמו כשופט אשר מנסה להבין את ההיגיון הפנימי שבתורה, מעלה סברות, מחדש ויוצר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

לעומת זאת, כשאדם עומד מול עולם המעשה, כלומר בעולמם של המצוות המלוות אותו בכל מעשיו ופועליו, פה עליו לעמוד מול עצמו כשוטר, בעמידה נחרצת מול היצר הרע, אשר מנסה, בכלים הגיוניים, למנוע ממנו את קיום המצווה, ועליו לכוף את עצמו לקיום המצווה.

הקשר למצוות

הרעיון הזה מקבל ביטוי מעניין וקצת שונה בתורה אחרת:

"שופטים ושוטרים תתן לך וכו' – שופטים הוא למשפט כל המעשים לפי החכמה והדעת על פי התורה. ושוטרים הוא אף שאין השכל מסכים. כי יש הרבה זמנים שאין זוכין לבוא לישוב הדעת כראוי, (ואז) צריכין לכוף עצמו כמו השוטר שכופה לבעל דין, שהבעל דין סובר שהאמת אתו. כן צריכין להיות באדם עצמו ב' הבחינות – שופטים הוא לבטל החומר להשכל, ושוטרים הוא לקיים גזירת המלך בלי טעם" (תרל"ה "שופטים").

בתורה הקודמת, הבדיל השפת אמת בין השופט לשוטר בהבחנה שבין תורה למצוות. בתורה הזו, שני הדימויים קשורים בעולם המעשה – עולם המצוות. דיברנו פעמים רבות בעבר על המצב הנפשי של האדם בקיום מצווה, אבל פה השפת אמת נותן לנו יסוד קיומי מאד בנוגע למעמד האדם מול המצווה שאותה הוא מקיים.

השופט מסמל את העמידה של האדם מול המצווה כאשר הוא מבין את ההיגיון שלה והוא מזדהה עם הטעם שלה ועם השורש הפנימי שלה. השוטר לעומת זאת, מסמל את העמידה של האדם מול המצווה כמקיים גזירת מלך, כמבצע פקודות גם ללא הבנת טעמם ורעיונם. כשם שבעל דין שהפסיד במשפט ובטוח עדיין בצדקתו, נאלץ לשלם את עונשו בכל זאת, כך גם האדם צריך לקיים את המצווה גם היא רחוקה מהבנתו ומבינתו.

לכאורה ניתן היה לומר שיש בדברים הללו סתירה, שהרי לא ניתן לקיים מצוות גם כגזירת מלך וגם מתוך הבנת הרעיון הפנימי שלהם. על כך ניתן לענות כמה תשובות. יתכן אומנם לשלב בין הדברים ולומר שעל האדם לנסות ככל שיכול להבין את עומקה וטעמה של המצווה שעושה, כדי שיוכל להזדהות איתה יותר, אבל בין אם הצליח ובין אם לאו, עדיין בקיום המצווה עצמה לא יתלה את עשייתה בהבנת טעמה, אלא בעובדה שכך ציווה עליו בוראו.

אבל נדמה לי שהשפת אמת נותן לנו תשובה נוספת לשאלתנו. השפת אמת טוען שהעמידה של האדם מול המצווה לא חייבת להיות תמיד כפולה – גם כשופט וגם כשוטר. יש מצוות מסויימות שאותם יקיים האדם כשופט, כלומר מתוך הבנה והפנמה של הרעיון הפנימי והטעם של המצווה, ולעומתם יש מצוות שאיתם קשה לאדם להזדהות בשכלו או בליבו, ומולם עליו לעמוד כשוטר ולקיימם מתוך צו בוראו. כמו כן, גם באותם מצוות, יתכן והעמידה של אדם קשורה לזמנים שונים ולתקופות שונות בה הוא נמצא. יש זמנים ומצבים שאדם מרגיש השראה שכלית משמעותית, והוא מרגיש שהוא מסוגל לחקור, לחפש ולהבין את המצווה. אך יש מצבים וימים, בהם אין רוחו של האדם נוחה בחקירות שכליות ואז עליו לעמוד מול הצו הא-לוקי ולקיימו כעבד בלי טעם.

תפילין

ביטוי מעניין לדברים מוצא השפת אמת, בתורה אחרת, בקשר לתפילין:

"ועל ב' האלו (כלומר, בחינת השופט והשוטר) ניתנו תפילין של ראש ושל יד. ובשל יד כתיב: 'וקשרתם', שצריך קשירה בעל כורחו, והוא לשעבד חלק הגוף נפש הבהמיות. ושל ראש הוא הנותן דעת לאדם" (תרמ"ז "שופטים").

תפילין של יד מסמלים את עולם העשייה, שבא לידי ביצוע גם מתוך קשירה כפויה, כלומר גם בלי הבנת הדברים. לעומת זאת, תפילין של ראש מסמלים את הדעת והשכל שחייבים ללוות כל עובד ה'. בהנחת התפילין אנו משלבים את שתי העמידות הללו, לאמור ששני הדברים תלויים זה בזה והכרחיים לכל מי שרוצה להתקדם בעבודת ה' שלו.

חודש אלול

בתורה אחרת מקשר השפת אמת את הדברים לחודש אלול. ישנה דרשה מפורסמת מאד של סבו של השפת אמת (בעל חידושי הרי"מ), על הפסוק: "דעו כי ה' הוא הא-לוקים, הוא עשנו ולא אנחנו..." (תהלים, ק' ג). בפסוק הזה אמנם נכתב "ולא אנחנו", אבל ישנה הערת מסורה שאומרת שהקרי של הפסוק הוא "ולו אנחנו". וכך פותח השפת אמת:

"שופטים שוטרים וכו' – יש לומר על פי מה ששמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על שם חודש אלול, על פי הפסוק 'הוא עשנו ולא אנחנו', דיש 'קרי וכתיב' – 'לו אנחנו' וכו'. ועל ב' בחינות אלו נקרא אלול , כי זה תלוי בזה. כפי ביטול האדם מתקרב אליו יתברך, ודברי פי חכם חן" (תרל"ח "שופטים").

למרות שאין הבדל בהגיית שתי המילים הללו, עדיין יש ביניהם הבדל בתוכן. בביטוי "ולא אנחנו" אנו מציינים את האפסות שלנו מול הקב"ה, ואת המרחק האינסופי שקיים בינינו לבינו. לעומת זאת, בביטוי "ולו אנחנו" אנו מבטאים את היחס הקרוב והמיוחד שיש בינינו לקב"ה, כאשר אנו בעצם קשורים אליו כבן הקשור לאביו.

בעל חידושי הרי"מ אומר ששתי הבחינות הללו – הריחוק והקירוב, היראה והאהבה, תלויות וקשורות זה בזה. השם של החודש שלנו "אלול" מבטא בדיוק את הקשר בין הדברים, שהרי הוא מכיל בתוכו גם את המילה 'לא' וגם את המילה 'לו'. הקשר בין הדברים בא לידי ביטוי בכך, שככל שאדם - מתוך היראה מה' והבנת גדולתו ועוצמתו - מבטל את עצמו כלפיו, הרי שזה עצמו יוצר קשר מיוחד בינו לבין הקב"ה. ככל שהאדם רואה את עצמו כאין וכאפס מול הקב"ה, הרי שבראיה זו הוא בעצם מעצים יותר ויותר את הקדושה שיש בעולם. ממילא, בתפיסה כזו הוא נעשה קרוב יותר לקב"ה, מתוך אותה ראיה עצמה ש"מלוא כל הארץ כבודו", ושהקב"ה נמצא ומשרה את שכינתו בכל מקום. על סמך דברי סבו, מבאר השפת אמת הסבר נוסף לביטויים שעסקנו בהם – שופט ושוטר:

"כי יש ב' בחינות בעבודת הבורא יתברך – לבטל הגוף והגשמיות , והוא בחינת שוטרים – לכוף את הגוף ולשנות את טעמו, בחינת 'סור מרע'. והשנית בבחינת התקרבות אל הבורא יתברך בחינת 'עשה טוב' וזה שופטים שהוא בהשגת הדעת".

השוטר מסמל את בחינת 'סור מרע' כלומר ההתנתקות מהגשמיות והיציאה מהחומריות. השוטר מסמל את הכפיפות של הגוף לביצוע המעשה הרוחני – המצווה. כדי שאדם יוכל לקיים את המצווה ברצון מלא ובכוונה גדולה הוא חייב לעבור תהליך של "סור מרע" – כלומר, התנתקות מהגשמיות, מהיצרים ומהתאוות. זוהי העמידה שמזכירה לנו את הקריאה של הפסוק בתהילים "ולא אנחנו".

לעומת זאת השופטים. כאמור לעיל, מציינים בחינה של דעת והבנה, הם מסמלים עבודה חיובית של "עשה טוב" בו אדם פועל באופן אקטיבי כדי להבין ולהכיר את עולמה הפנימי של המצווה.

בחודש אלול, בו אנו נמצאים כעת, נזכור את עמידתנו מול הקב"ה הן כעבדים והן כבנים, נחזק את מידת ה"סור מרע" יחד עם מידת ה"עשה טוב", נפנים בתוכנו את הצורך להבין בגודל הריחוק שיש לנו מהקב"ה ומתוך כך נזכה בעזרת ה' להגיע לדבקות ולאהבת שמיים.