לפני כארבעים שנה, כשבאו וסיפרו לרב יוסף כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, שניל ארמסטרונג הגיע לירח, הוא פתח את וילון חדרו, הצביע לעבר האנשים ברחוב, ואמר לנוכחים כך: "אדם לירח הגיע, אדם לאדם לא הגיע!" והנה, מאז העולם התקדם לא מעט, ויש היום לכל ילד פלאפון ודואר אלקטרוני, וכמות העיתונים והערוצים מתרבה והולכת מיום ליום, ועדיין - ואולי אף יותר מבעבר - "אדם לאדם לא הגיע"!
למה? מה צריך לעשות בכדי שכשאנו מדברים עם השני באמת נהיה איתו, ולא נחשוב במקביל על אלף דברים אחרים? מה צריך לעשות בכדי שבאמת יתפתחו בינינו יחסי חברות אמיתיים, ולא רק יחסי חברות שטוחים ורדודים?
'האדמו"ר הזקן', רבי שניאור זלמן מלאדי, כותב בספרו הגדול - ספר 'התניא':
"ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת לימודו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו, ובלעדי זה, גם אם היה הבן שומע דיבורים אלו עצמם מפי האב שלומד האב לעצמו - לא היה מבין כמו עכשיו, שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו.
וכל מה שהחשק והתענוג גדול יותר כך ההשפעה והלימוד גדול, שהבן יוכל לקבל יותר והאב משפיע יותר, כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו". (אגרת הקודש פרק ט"ו).
נראה לי שהמפתח לחצות את אותו "ים האש" (כלשונה של המשוררת זלדה) שבין אדם לאדם טמון בדברים הנפלאים הללו של האדמו"ר הזקן.
בכדי להבין את הדברים ומדוע הם כה משמעותיים עבורנו נעמיק בהם מעט. ישנו חומר לימודי שעל הבן לדעת. הוא יכול לשמוע אותו באקראי מאביו - תוך כדי שהאב לומד לעצמו את אותו חומר, והוא יכול ללמוד את זה ישירות מהאב. בשני הדרכים הוא ישמע את אותו חומר לימודי - אך מה רב ההבדל ביניהם, שכן ההבנה של הבן תלויה במידת הקישור שהאב מתקשר לבנו, ובאהבה, בחשק, וברצון האמיתי שהוא רוצה שהוא יחכים וישכיל. הללו הם הקובעים את איכות הלימוד!
יתירה על כך: ככל שהאהבה של האב לבן גדולה - כך הבן מוכן לקבל ממנו עוד ועוד ומוצא בעצמו עוד מקום לאב וללימוד, וכך גם לאב יש יותר שפע להשפיע לבן. וכך במין מעגל קסמים מופלא, שניהם מחכימים זה בזכות זה ללא הרף, עד אין סוף.
אבל מה זה קשור אלינו?
- אם באמת נאהב את השני, ממילא ניתן לו - ולקשר ההולך ומתרקם בינינו - את המרב שבנו, הקשר שלנו ייהפך אט אט לקשר חי ואין סופי. שוב לא נמצא את עצמנו מול קשרים חברתיים חיוורים ושטחיים שינינו אפילו מתחילים כבר לשעמם אותנו, שכן כגודל היחס האמיתי והאוהב שאנו יוצרים עם החבר - כך הוא אכן מוצא בעצמו מקום אלינו. ושוב לא נרגיש - כמו שקורה לנו לא מעט - שכשאנו מדברים עם החבר, הוא בכלל לא אתנו.
אבל אהבה לבדה איננה מספקת - צריך גם להשקיע בקשר "באהבה וחשק". לא להסתפק בקשר של "היי-ביי" - אלא להסכים להיפתח לשני ולפתח איתו יחסים כנים ואוהבים.
בעיני, עדיף לבחור מספר מצומצם של חברים, ולהשקיע למשך זמן רב בקשר עימם, מאשר להתפזר לקשר סתמי וחולף עם חברים רבים. זה לא אומר שצריך להתנתק מכל החבר'ה - אבל זה כן אומר שיש לנו שלושה מעגלי קשר: חברים, ידידים ומכרים. מכר הוא מי שאנחנו רק יודעים מי הוא, ידיד הוא מי שיש לנו קשר חברי אליו, וחבר זה מישהו שיש לנו איתו קשר פנימי, נפשי ואמיתי. מכרים וידידים באים והולכים, אבל חברים זה משהו רציני - בחברים צריך להשקיע!
האדמו"ר הקדוש מפיאסצ'נא הי"ד, שנהרג בגטו ורשה בשואה, כתב ספר מיוחד הנקרא "בני מחשבה טובה", שם הוא מרבה לעסוק בצורך "לקנות" חבר וחבורה, ובצורך להשקיע בכך את מירב הכוחות. זה לא בא לבד - זה דורש השקעה רבה ומחויבות, אבל זה השער לכל התפתחות, ובעיקר להתפתחות רוחנית. כי חבר הוא אדם שמחד הוא חיצוני לנו, אך מאידך הוא חלק מאיתנו - מה שנותן לו את היכולת להיות איתנו אבל גם להסתכל עלינו קצת מבחוץ. וכשאנחנו שוכחים קצת את עצמנו, הוא פשוט מזכיר לנו את זה.