כפילות המילה "לך"
הקב"ה מצווה את אברהם בתחילת הפרשה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הזוהר מדייק מכפילות המילה "לך" שיש כאן שני סוגים של הליכות:
"לך לך - לאיתקנא גרמך, לאיתקנא דרגא דילך".
ר' צדוק מבין את שני הסוגים הללו באמצעות מדרש תנחומא לפרשתנו. בפתיחת הפרשה עוסק המדרש בקריאת שמע בעת הליכה בדרך:
"ילמדנו רבנו: אדם מישראל, מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך? רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם רבי שמואל אמרו, אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד ויכוון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ובייחוד השם, ויקרא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" כל אחד ואחד בכוונת הלב, ואח"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשמתחיל ואהבת, רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכך כתיב: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" ".
השאלה עימה מתמודד המדרש היא, האם יש אפשרות לקבל עול מלכות שמים, דהיינו לומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע גם תוך כדי הליכה. להלכה נפסק, שהאדם אינו יכול לומר בהליכתו, כיוון שמדובר בקבלת עול מלכות שמים, ולכן חייב הקורא לעצור. לעומת זאת, את הפרשה הבאה, של "ואהבת" - אותה כן אפשר לומר בדרך, דהיינו לאחר העצירה יכול הקורא להמשיך בדרכו ולומר את המשך קריאת שמע.
תהליכים לקבלת מלכות ה'
מה הקשר בין המדרש שמדבר על קבלת עול מלכות שמים להליכתו של אברהם מחרן לארץ כנען? ר' צדוק מבין שאברהם, בלכתו ע"פ ציוויו של הקב"ה, עובר תהליכים דומים של הכרת מציאותו של הקב"ה בעת הליכתו לארץ כנען:
"וזהו שנאמר 'לך לך' - לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך (לתקן עצמך, לתקן מדרגתך), וזה שהביא שבייחוד ה' בקבלת עול מלכות שמים שמורה ומכיר שהכול מהשם יתברך צריך להיות עומד ומכוון לבו לשמים באימה וביראה".
התהליך הראשון אותו עובר אברהם, הוא קבלת עול מלכות שמים. קבלה כזו צריכה להיות באימה וברתת. זה אינו דבר של מה בכך. אברהם, שע"פ המדרשים הכיר את ה' בגיל שלוש, ומאז הספיק לשבור פסלים ואף לעמוד מול נמרוד וכל עירו בתוך כבשן האש, עדיין צריך להתרחק מכל האנשים הללו, ולהקדיש את עצמו להכרת ה' יתברך. אפשר לשאול, ומה הוא עשה עד עכשיו, האם הוא לא הכיר במציאותו של הקב"ה? הזוהר מבין שעדיין צריך לפרוש מהציבור, בתור אדם פרטי, על מנת לגלות את ה', את המציאות הנשגבת שהוא כולל, לא רק דרך פולמוסים והוכחות שונות. להכיר לעצמו שיש ה' בעולם. במילים אחרות, גם אם אברהם הכיר את ה' כבר מגיל שלוש, עדיין הוא צריך לפרוש מהציבור שבו הוא נתפס יותר כנציג ה' לציבור, סוג של נביא. זהו בדיוק בחינת הציווי הראשון - "לך לך" - לגרמך – תקן לעצמך בלבד, תכיר את המציאות היומיומית שבו ה' מולך בעולם ללא צורך להתווכח על כך כל הזמן.
ר' צדוק, כאמור, מבין מדברי הזוהר שיש קבלה נוספת שאותה עובר אברהם בלכתו מחרן, קבלה המתקשרת דווקא לפרשה השנייה של שמע, פרשת "ואהבת את ה' אלוקיך":
"וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך וכו'. שבאהבת השם יתברך שם העסק להיות מהלך ממדרגה למדרגה לברר את עצמו. ולכך, רצה – מהלך, רצה – עומד, כפי מצב עבודתו. וזהו שנאמר לך לך"
קבלה זו, ע"פ דבריו של ר' צדוק שונה לחלוטין מהקבלה הראשונה. היא אינה מתאפיינת בהכרה נטו, בהבנה ובאמונה שיש בורא לעולם והוא מולך בעולם וכו'. קבלה זו מתאפיינת בשלבים, בגלל התכלית שהיא משיגה. באברהם יש את מידת האהבה, שנאמר "זרע אברהם אוהבי", וזו גם המילה הפותחת את הפרשה שמייצגת את קבלת המידה של עול מצוות – "ואהבת את ה' אלוקיך". להבדיל, כמו שאדם לא מתאהב באישה בפעם אחת, וזה תהליך שקורה שלב אחר שלב, כך גם המידה של אהבת ה' בחיים של האדם הפרטי נקנית בשלבים.
דבר זה, אומר ר' צדוק, נרמז גם בהלכה הנוגעת לפרק זה – אם הוא מרגיש שהוא כרגע מתחבר למידת האהבה לה' שבו, אז הוא "עומד", רוצה לומר מוציא לפועל את הרגש הזה לטובת התקדמות הלאה במעלות המידות, מכה על הברזל בעודו חם. לעומת זאת, כשאדם לא ממש מתחבר, ולא מוציא לפועל את מידת האהבה שקיימת בו, הוא ממשיך הלאה, כי הוא אינו ממוקד על היסוד שייקח אותו למעלה במעלות המידות. זה נרמז במדרש על עול-מצוות, שאפשר בה ללכת, כי פרשה זו לא צריכה כוונה.
מהי הכוונה הנרמזת כאן לפי הלימוד? הכוונה היא ההכרה במידת האהבה וה"שימוש" בה כדי להתקדם עוד ועוד במעלות ההתקרבות לה'. לכן נאמר בפתיחה פעמיים את המילה "לך" – הראשונה, לעצמך; השנייה גם לעצמך אבל היא כוללת עבודה בשלבים.
למה צריך שתי קבלות
בהשלכה לימינו אנו ולחיים הפרטיים שלנו, מה אנו יכולים ללמוד משתי הבחינות הללו בקבלת עול מלכות שמים כמו שקיבל אותה אברהם? מדוע בכלל צריך שני שלבים או שני תהליכים שונים? לכאורה, אפשר להניח, שברגע שאדם מכיר במציאות ה' בעולם, אוטומטית מגיעות אליו גם כל שאר המידות הקשורות בו...
כאן בדיוק נעוץ ההבדל בין שני התהליכים, ולכן שניהם נצרכים. בימינו, כשהכול "אינסטנט", אנו רגילים לקבל הכול במהירות. אם חסר לנו מידע, אנו פותחים את הספר במקרה הגרוע, ואת האינטרנט במקרה הטוב, ותוך שניות יש לנו מידע רב על הנושא אותו אנו חוקרים. אנו לכאורה גם מכירים במציאות הקב"ה, כי ככה למדנו מאז ומתמיד. אם יש לנו שאלה אמונית, אז תוך שניות עד ימים, תלוי בקרבה, נגיע לרב ונשאל אותו והוא כבר יספק לנו את התשובה הזו.
אברהם, וגם אנחנו, מכירים במציאות ה', אך האם להכיר בלבד מספיק? האם יעלה על הדעת שזוג מתחתן והם רק מכירים אחד את השני, ללא שום רגש פנימי אחד כלפי השנייה? תפקידו של התהליך השני הוא שהאדם ייצור בעצמו את הכרה הפנימית-רגשית, שלב אחר שלב, כמו שכותב הרמח"ל בהקדמתו לספרו "מסילת ישרים":
"ראה, כי אין דבר החסידות וענייני היראה והאהבה וטהרת הלב דברים מוטבעים באדם, עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם, אלא ימצאו אותם בני האדם בעצמם כמו שימצאו כל תנועותיהם הטבעיות כשינה והיקיצה, הרעב והשובע, וכל שאר תנועות החקוקות בטבענו".
הרמח"ל אומר, שאין שום דבר מענייני המידות שקיים בנו מלכתחילה, ושום אדם לא יוכל להרגיש את אהבת ה' או הענווה או כל מידה אחרת ללא עבודה עצמית ש"תגלה" לו פתח נוסף במידה המבוקשת. הוא מביא דוגמאות טריוויאליות של רעב ושובע, כדוגמא לכך שאדם לא ידע מהו רעב עד שבזמן מסוים הוא לא יאכל – ורק אז הוא ירגיש את "מידת" הרעב. כך גם בעבודת ה' לפי מה שכתב ר' צדוק: אדם לא יוכל להתקדם בתהליך השני, העצמאי, אם הוא לא יעבוד על כך בעצמו. לכן, כשהוא מרגיש שהוא יכול להתקדם במידות עליו לפתח עצמאית את המידה, מה שנקרא בלשון המדרש "לעמוד". דבר זה של ההתקדמות אינו קבוע, ולכן בלשון המדרש הוא נקרא "רצה עומד רצה מהלך".
ועוד משהו
דבר נוסף שאנו "מרוויחים" באמצעות התהליך, מתבטא טוב בדבריו של ר' צדוק: "והיינו אחר שבירר עצמו מצד כוחו". ע"י העבודה הפנימית הזו, אדם מתמודד עם עצמו גם במצבים קשים (כמה שזה מתאים להמשך פרשת "ואהבת": בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך ע"פ פירוש רש"י הידוע), ובגלל העבודה הקודמת ואולי בגלל הניסיונות שאותם הוא עובר ממש עכשיו במצבים הקשים האלה, הכרת ה' הפנימית-רגשית נבנית ומתעצמת.
לסיכום, אברהם לא סתם מצווה "ללכת" אל ארץ כנען, כי הוא הולך בתוך תהליכים המקרבים אותו אל ה'. גם אנחנו, בחיינו נמצאים בתהליכים דומים. היות ואנו מזרעו של אברהם, גם אנו מתהלכים בדרך אל אהבת ה', כמו שנאמר על אברהם אבינו: זרע אברהם אוהבי.