פרק מספר: מקדש בלהבות

תקציר המאורעות

אש ביהודה

בשנת 6 לסה"נ הפך הקיסר הרומי אוגוסטוס את יהודה לפרובינקיה רומית שנקראה "יודיאה", ומינה נציב בראשה. מאז - למעט תקופת ביניים קצרה שבה שלט שוב מלך יהודי, הוא אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס הגדול - נשלטה יהודה בידי נציבים רומיים. דרישת פלורוס, הנציב הרומי האחרון, לקבל לידיו את כספי המקדש וכן טבח של אוכלוסייה יהודית בירושלים ובערים המעורבות, הביאו לפרוץ מרד היהודים בשלטון הרומי בשנת 66 לסה"נ. פלורוס פנה בבקשת סיוע לנציב הרומי בסוריה, קסטיוס גאלוס, והוא אכן הגיע לארץ למסע עונשין בלוויית הלגיון השנים עשר וכוחות נוספים. מסע זה נחל כישלון חרוץ, ובעקבות כך שלח נרון קיסר את אספסיאנוס בראש כוחות גדולים כדי לדכא את המרד ביהודה. בין השנים 67-69 הצליח אספסיאנוס להשתלט על רוב אזורי הארץ ולהביא לבידודה של ירושלים.

מותו של נרון קיסר ופרוץ מלחמת אזרחים ברומא גרמו לאספסיאנוס להשהות את פעולותיו. עם הכתרת אספסיאנוס לקיסר וסיום מלחמת האזרחים הרומית, מינה אספסיאנוס את בנו טיטוס להשלים את השלב האחרון - כיבושה של ירושלים. כחמישה חודשים עמדה העיר במצור, ובקיץ של שנת 70 נכבשה בידי הרומאים. למעט כמה מקרים, בחרו המורדים היהודים להסתגר בערים ולא להילחם בשדה הפתוח; לפיכך, קרבות מצור היו דרך הלחימה שנקט אספסיאנוס לדיכוי המרד. עיקר ייעודו של החיבור שלפנינו הוא להביא בפני הקורא את סיפור המערכה הרומית על ירושלים בשני קרבות מצור: המצור של קסטיוס גאלוס והמצור של טיטוס.

אגריפס השני הוא מרקוס יוליוס אגריפס (27-92/3), בנם של אגריפס הראשון וקיפרוס, נין להורדוס הגדול ואחרון המלכים לבית הורדוס. בן 17 נתייתם מאביו (שנת 44). בשנת 50 הומלך בידי הקיסר קלאודיוס על כלקיס בלבנון. כמו כן מונה להיות המפקח על בית המקדש וקיבל את הזכות למנות כוהנים גדולים. הודות לנאמנותו המוחלטת, הרחיבו הרומאים פעמים מספר את גבולות ממלכתו. עניין רב עוררה מערכת היחסים שהייתה בין בֶּרֶנִיקִי - אחות אגריפס - לבין טיטוס, מערכת יחסים שכמעט הובילה לנישואין (סווטוניוס, טיטוס, 7). בפרוץ המרד שימש אגריפס מלך תחת חסות הרומאים בגליל, בבשן, בטרכון ובחרן. אגריפס הצליח להחזיק בכתרו בימי שלטונם של שמונה קיסרים. אגריפס היה איש נבון ומנוסה אך העמיד את עצמו, ניסיונו, צבאו וידיעותיו לרשות הרומאים בכל שלבי המרד.

אביב שנת 66 לסה"נ

רוחות מלחמה

הנציבים הרומים האחרונים ששלטו ביהודה לפני פרוץ המרד הגדול לא אימצו את עצתו של טיבריוס קיסר רומא: "תפקידו של רועה הוא לגזוז את צאנו ולא לפשוט את עורו". נוסף על נטל המסים הכבד, הפעילו הנציבים יחידות צבאיות המורכבות מנכרים מקומיים, על מנת לדכא כל התנגדות יהודית. בשל שנאתן את היהודים, היו יחידות אלו גורם מלבה ומסית. מינויו של גסיוס פלורוס למשרת נציב ביהודה בשנת 64 לסה"נ בישרה החמרה ביחס העוין של העם כלפי השלטון הרומי. מוצאו של פלורוס היה מאסיה הקטנה, והוא מונה למשֹרתו בזכות הידידות ששרתה בין רעייתו לבין פּופָּאיָה סַבִּינָה אשת נרון קיסר. ההיסטוריון הרומי טאקיטוס כותב עליו כי: "סבלנותם של היהודים החזיקה מעמד עד שהתמנה גסיוס פלורוס לנציב" (דברי הימים, ה', 10), ודברים דומים כותב יוספוס: "פלורוס הוא זה שהכריח אותנו לאסור מלחמה על הרומאים" (קדמוניות היהודים, כ', 257). יוספוס כותב:

פלורוס הציג את הפשעים שפשע בעם לראווה לעיני כול; וכאילו נשלח לבצע את עונשם של אנשים שנגזר דינם, לא פסח על כל סוג של שוד או התעללות. באכזריותו לא ידע רחם, וברשעותו לא ידע בושה; איש לא השכיל כמוהו לסלף את האמת או למצוא דרכי ערמה לבצע את נַכלוּליו. נקל היה בעיניו לבזוז את המעטים: הוא בזז ערים שלמות והחריב קהילות במלואן; למעשה הכריז כי לכל איש נתונה הרשות לשדוד ולגזול, בתנאי שהוא עצמו יקבל את חלקו בשלל (מלחמת היהודים, ב', 277/8).

המהומות החלו בעיר המעורבת קיסריה, עת יווני מבני המקום טימא וביזה בית כנסת יהודי. היהודים פנו בתלונה לנציב פלורוס ואף שיחדו אותו בשמונה כיכרות כסף, אך הוא לקח את הכסף ועזב את העיר. יתרה מזו, הוא כלא שנים עשר ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר. השמועות הגיעו לירושלים ועוררו תרעומת גדולה. וכמו לא די בכך, בתאריך ט"ז באייר שנת 66 דרש פלורוס לקבל שבע עשרה כיכרות כסף מאוצרות המקדש. דרישה זו הגדישה את הסאה. רבים גידפו אותו; אחרים, שביקשו להלעיג על הנציב אוהב הבצע, עברו בקהל כשסל בידם וביקשו לקבץ פרוטות בעבור פלורוס העני והמסכן. פלורוס הנעלב הפעיל כוחות צבאיים, והם טבחו ביהודי ירושלים וגזלו את רכושם. רבים מן המתונים שבעם נתפסו, יוסרו בשוטים ונצלבו. מספר ההרוגים ביום זה היה כשלושת אלפים ושש מאות. פלורוס הזעיק כוח צבאי בן שתי קוהורטות מקיסריה (ראו הנספח בסוף הספר על מבנה הצבא הרומי). הכוהנים הצליחו להרגיע את העם, ואולם הכוח הצבאי שהגיע חיפש אמתלה לפגוע ביהודים, ומשנמצאה, תקפו את היהודים והרגו בהם.

מכתב שטנה שקרי נשלח מאת פלורוס לנציב הרומי הבכיר בסוריה, קסטיוס גאלוס, ובו הוא הטיל על היהודים את האשמה בהתקוממות. בו בזמן נשלח לגאלוס מכתב מאת מנהיגי ירושלים, ובו תיארו את העוולות שחולל פלורוס. גאלוס החליט לשלוח את הטריבון נֶאַפּוֹלִיטַנוּס כדי לבדוק מקרוב את הטענות. נֶאַפּוֹלִיטַנוּס הגיע לירושלים, ולאחר סיור קצר חזר לאנטיוכיה ודיווח לקסטיוס גאלוס כי היהודים מקבלים את מרות הרומאים, אך לא את מרותו של פלורוס (מלחמת היהודים ב', 333-341). בינתיים ניסה אגריפס המלך, שמוּנה להיות המפקח על בית המקדש, להניא את היהודים מלמרוד באימפריה ששום עם לא הצליח להביס אותה. ניסיון זה כשל, כוחן של קבוצות המורדים גבר על כוחם של אלו שחיפשו פשרה עם השלטון הרומי והמלך אגריפס גורש מירושלים. בניסיון לעצור את המרד בעודו באבו, שלח אגריפס אלפיים פרשים מאנשיו להשתלט על ירושלים.

באותה עת הסתערו הסיקריים, בראשותו של מנחם הגלילי, על מבצר מצדה, כבשו אותו בפשיטת פתע, טבחו בחיל המצב הרומי והציבו במקומו משמר שלהם. מנחם שב לירושלים כמלך, לאחר שהוא ואנשיו הצטיידו בנשק הרב שמצאו בבית הנשק של הורדוס במצדה.

(צילום: דוברות)

סמוך לאותו זמן הצליח מפקד משמר המקדש, אלעזר בן הכוהן הגדול חנניה, להביא לביטול הקרבנות שהוקרבו לשלום העם הרומי ולשלום הקיסר. מעשה זה היה סמלי בלבד, אך היה בו משום הכרזת מלחמה בפומבי, כפי שיוספוס מדגיש: "מעשה זה היה התחלת המלחמה ברומאים" (מלחמת היהודים, ב', 409), בשלב זה כבר היה המרד בלתי נמנע.

הקרבן לשלום הקיסר: מדי יום ביומו הועלו קרבן בבית המקדש שני כבשים ופר אחד על חשבון הקיסר; אוגוסטוס הוא שהתחיל בנוהג זה, שנמשך עד פרוץ המרד בשנת 66 (פילון, המשלחת אל גַיוּס, 157, 317). במסורת התלמוד, ביטול קרבן הקיסר מתקשר לסיפור הנודע על קמצא ובר קמצא:

אדם אחד שאוהבו היה נקרא קמצא ושונאו היה נקרא בר קמצא. עשה האיש משתה גדול ואמר לשמשו: "לך הבא לי את קמצא". הלך והביא לו בטעות את בר קמצא. בא האיש ומצא את בר קמצא [שונאו] יושב בסעודה, אמר לו: "אתה הרי שונא שלי, מה אתה עושה כאן? צא מביתי!" אמר לו בר קמצא: "כיוון שבאתי הנח לי ואתן לך דמי האוכל שאוכל והשתייה שאשתה ואל תביישני בזה שאתה מגרש אותי מן הסעודה". אמר לו האיש: "לא". אמר בר קמצא: "אתן לך דמי מחצית מסעודתך ובלבד שלא תוציאני". אמר לו: "לא". לבסוף אחזו בידו, העמידו והוציאו החוצה. אמר בר קמצא בלבו: "כיוון שישבו שם חכמים ולא מחו בו אף על פי שראו כיצד הוא מביישני, נראה שנוח להם בכך. אלך ואלשין עליהם בבית המלך". הלך לקיסר ואמר לו: "היהודים מרדו בך". שאל אותו הקיסר: "תוכיח שכך הדבר". ענה לו בר קמצא: "נסה אותם בכך, שלח להם קרבן לכבוד המלכות ותראה אם יקריבו אותו". הלך הקיסר ושלח בידו עגל מובחר. בזמן שבא מהקיסר הטיל בר קמצא מום בשפתיו של העגל [ובכך פסל את הקרבן והיה אסור להקריב אותו במקדש]. חשבו החכמים להקריב אותו למרות המום משום שְלוֹם מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס אחד מהחכמים: "אם כך יטעו האנשים מעתה ויחשבו שמותר להקריב קרבן עם מום". אמרו החכמים: "אך אם לא נקריב יפרש זאת הקיסר כמרד". חשבו החכמים להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך ויאמר זאת לקיסר. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: "אם כך יחשבו האנשים שמי שמטיל מום בקרבנות יהרג". וכיוון שכך, לא עשו דבר ונתקבלה ההלשנה על ידי המלכות, והתחילה המלחמה. אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, היא שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (תלמוד בבלי, גיטין נ"ה, עמוד ב'. תרגום: שטיינזלץ).