בשנים האחרונות ננקטים ביטויים שונים המכנים את אלה שהפסיקו להיות נאמנים לברית סיני, ופסקו מלשמור מצוות. אחד הכינויים הלא מוצלחים הוא "הולך בשאלה". ניתן לעקוב בקלות אחר מקור היווצרות ביטוי זה. למעשה מדובר בהיפוך הביטוי "חוזר בתשובה": מול החוזר נמצא ההולך ומול התשובה - השאלה. העמדת שני הכינויים האחד מול השני מדגישה את הטעות השורשית המצויה בביטוי הולך בשאלה. ביטוי זה מניח כי לאדם המאמין יש את כל התשובות בעולם. הוא חוזר למקום בו יש רק תשובות, ואילו הנוטש דרך זו בחר בדרך של השאלות. כיוון שבדורנו להיות בתהליך של שאלות נחשב כמעמד מתקדם יותר, הרי שיש כאן לא רק ציון עובדת הנוגעת לאמונות ולדעות, כי אם ביטוי שיפוטי: ההולך בשאלה בוחר בדרך הקשה יותר, שהיא הדרך של השאלות ללא התשובות.
ברם, כל זה הינו הבל, ויצירת ביטוי בלתי מוצלח בעליל. גם לו היה המונח "תשובה" קשור לתשובה על שאלות, לא היה לכך כל קשר לדמותו של האדם המאמין. להפך - דרכו של המאמין בישראל רוויה שאלות רבות. גיבורי המקרא שאלו שאלות על הנהגת הקב"ה, ורק ביום הכיפורים נקרא על דבריו של יונה לקב"ה "היטב חרה לי עד מוות". האדם המאמין שואל שאלות רבות על הדרך הראויה לבני אדם ללכת בה, ומצוי באימות מתמיד של דרך זו מול התורה ומול עצמו. כל לומד תורתנו יודע עד כמה ההתרגלות לשאול שאלות באופן מתמיד היא יסוד הלימוד. גם לכיוון ההפוך - ההנחה כי האדם שאינו שומר תורה ומצוות חי חיים של שאלה אינה עומדת במבחן המציאות, ויותר דומה שהוא נגרר ונסחף אחר אווירת זילות מאשר מעמיד שאלות גדולות. כך שגם אם זו הייתה משמעותו הנכונה של הביטוי לשוב בתשובה, הוא היה לא נכון.
ברם, הביטוי "תשובה" אינו היפוכה של "שאלה". הביטוי "תשובה" הוא היפוכו של הביטוי "ניתוק" האדם השב הוא זה שחוזר אל דמות מסוימת ממנה יצא, ואילו הנוטש מחליט ללכת למסע בו הוא אינו שב אל יסודו ואל מהותו. החזרה בתשובה היא אפוא שיבה אל המקור ואל הראשית. האדם חוזר בראש ובראשונה אל עצמו, ואל יושרו והגינותו, מידותיו הטובות, מיצוי הכשרונות והיכולות הקיימים בו, הפסקת ההשחתה הפנימית וההריסה שהוא עצמו הביא על עצמו ועוד ועוד. לאחר מכן הוא שב אל דמות החברה כפי שהיא ראויה להיות בטהרתה - הוא תר אחר דרכים בהן הוא פגע באחר, ויודע כי עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חבירו. ככל שהוא נמנע יותר מלדבר לשון הרע, או להיות אחד בפה ואחד בלב, וכן להלבין פני חבירו, הוא מגלה כי הוא מצוי בתהליך עמוק של תשובה למקום אליו היינו כולם יכולים להגיע לו היינו מתייחסים נכון יותר האחד אל השני. במסגרת התשובה אל דמותה העילאית של החברה הוא שב גם אל מושגי החסד והצדק, כפי שאנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים "הסר חרצובות רשע והתר אגודות מוטה...כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם".
גם התשובה במצוות שבין אדם לחבירו אינה מתן תשובות לשאלות, אלא שיבה אל הקשר העמוק שבין אדם לאלוקיו. קשר זה הוא גם קשר של קדושה ושל צניעות, של קיום מצוות ושל אמונה עמוקה. כל התהליך הוא מתלכד עם פתיחת השנה, המאפשרת להתחיל התחלות חזרות, ולשוב אל עולם החלומות התקוות, האמונות והבראשתיות.
זוהי דמותו האמיתי של האדם שאותה אנו מבקשים לבנות בשבת שובה וביום הכיפורים. מטרת תהליך זה כולו היא לאפשר להיות דומים יותר למה שהיינו יכולים להיות, ולא לקבל את האווירה התרבותית השלטת היום, כאילו אין דמות אליה על האדם לשאוף. אנו מבקשים לשוב אל דמות עילאית זו, וכל תיקון אישי חברתי ואמונתי, מקדם אותנו לקראת דמות יותר שלמה ומלאה.